'דוקטור תציל אותי'. אמרתי לו בהשראת המשורר הדגול ל. נרקיס
ושידרתי לו מבט של כאב אמיתי.
'איך אוכל לעזור לך?' הוא שאל והתעלם מעיניי, הוא מכין עצמו
למילים שאותן אצטרך כנראה לבחור בקפידה.
'אני צריך רפואי.' אמרתי לו, 'דחוף!'
הוא הרים את ראשו סוף סוף ואז התחיל לצחוק.
אותי זה לא הצחיק, רציתי לקחת נבוט ולדפוק על קודקודו, אולי זה
יעיר אותו, כן גם אותי.
'כואב לי דוקטור'
'איפה?'
'כואב לי דוקטור, כל הגוף.'
'תהיה יותר מדויק בבקשה'
'יש לי סרטן, אני חושב'
'אובחנת?' הוא שאל באופן די מעצבן, 'כי לא מופיע לי שום דבר
ברישומים שלך.'
התאפקתי, באמת שהתאפקתי לא לתת לו איזה אחת ולהכריח אותו לתת
לי רפואי, אני פשוט בן אדם די רגוע כמו שאתם בטח שמים לב.
'לא דוקטור, לא אובחנתי, רשמית כמובן. פשוט יש לי סרטן בנפש,
בלב שלי, מאז שהאהבה הלכה אני מרגיש אותו משתלט לי על הגוף,
מוריד אותו לרצפה. כואב לי כבר לקום מהמיטה'
'קוראים לזה עצבות, עצלות. אם אתה צריך מישהו לדבר איתו תפנה
לפסיכולוג או לאלוקים'.
'נו דוקטור ואיך אפגוש את אלוקים אם לא תיתן לי רפואי?!'
הוא צחק סוף סוף מהבדיחה הקטנה שלי אבל שוב, הוא ענה את אותה
התשובה בשאננות בלתי מובנת לי ואמר לי לא צורם.
גם כן אתם רופאים, מי צריך אתכם בכלל. מזל שיש חברים.