בתקופת הילדות שלי עברנו הרבה דירות, בהתחלה היה הבית בכנפי
נשרים 23 זה היה בית ערבי ישן עם אח וכיפה בתקרת הסלון וזה היה
הבית האהוב עלי, חצר ענקית, חדרים גדולים, בקיצור כל מה שילד
צריך.
היה גם הבית באליעזר הלוי 14 שהיה הבית השנוא, למה? קומה
רביעית, שכנים מעצבנים, חדרים קטנים, בקיצור כל מה שיכול לעצבן
ילד.
היו עוד הרבה בתים אבל הבית שגרנו בו הכי הרבה היה הבית
בנג'ארה 61, הוא היה הבית הישן.
הוא באמת היה ישן, כשגרנו בו משפחה בת 7 נפשות עוד הכנסנו בו
קצת שמחת חיים בזקן הנרגן הזה אבל כל זה היה בזכותנו הילדים,
הוא כשלעצמו היה זקן, ישן,מגעיל, מתקלף ומלא קמטים, מסוג
הזקנים שבטוח נשואים לאיזו מכשפה. בקיצור, זקנים מהסוג שילדים
לא אוהבים לפגוש סתם כך. כשעברנו ממנו, ממש בסוף, כשכל הדברים
היו במשאית והילדים כולם באוטו, הצצתי בו לרגע, עירום, מטונף
ומלא בזבל, זו הייתה בשבילי טראומה והבנתי שיש דברים שכמה
שתנסה לייפות אותם, בתוך תוכם תמיד יישארו מגעילים.
עד היום כשאני עובר לידו, אני זורק לו מבט, לבית הישן, מבט של
"אני מכיר אותך, אני ראיתי אותך באמת, זקן מקומט שכמותך", והוא
מבחינתו כלום, אפילו לא מתייחס, ממשיך להשתזף לו בשמש, נותן
לגג החורק להתקלף עוד קצת.
אתם בטח שואלים את עצמכם בשביל מה אני מספר לכם לכם את כל זה,
האמת היא שיש לי עוד משהו לספר. עד היום עוד לא דיברתי על זה
עם אף אחד. אתם מכירים את זה שקורה לכם משהו הזוי ואתם מפחדים
לספר את זה אפילו לאנשים הקרובים מחשש שיחשבו שאתם קצת... נו
אתם יודעים . קוקוריקו? אז  הסיפור הזה הוא גם כזה. עד היום,
בגיל 30, אני מתבייש לספר אותו אבל אני סומך עליכם שתאמינו, או
שלא...
אוקיי אז ככה, זה היה בגיל 24, הייתי כבר מאורס, ממש לפני
חתונה ועברתי ברחוב נג'ארה ושם ב- 61 תוך כדי המבט הקבוע
החלטתי להיכנס, ת'אמת אין לי מושג בדיוק למה אבל היום כשאני
חושב על זה, הייתה בזה מין פרידה מהילדות שלי והייתה לי תקווה
שהפעם הוא יאיר לי פנים, רגע לפני שאני מתחיל חיים חדשים.
עברתי בשער החצר, השער חרק חריקה של משהו שלא שימנו כבר לא'ידע
כמה זמן, החצר הייתה מלאה קוצים ונראתה מוזנחת. ניגשתי אל דלת
הבית והיא הייתה נעולה. החלטתי לחזור קצת, לנסות לראות מה עם
התריס וגם הוא היה מוגף ותקוע, ניסיתי לשחק אתו ולפתע ראיתי על
מסגרת החלון מין קופסת פלסטיק עם כמה כפתורים, מה זה? שאלתי את
עצמי ומיד נזכרתי, זה היה הקונטרולר של מצלמת האבטחה שאבא
התקין, לאבא הייתה מין אובססיה לביטחון, ארבעה מנעולים לדלת,
מנעולי תריסים מפלדה וכמובן איך לא מצלמות אבטחה, אני זוכר
שאימא תמיד הייתה צוחקת עליו, "ישראל, אולי נעבור לגור במקלט
וזהו"? והוא תמיד בשלו עונה לה בפנים רציניות, "אין לך מושג
אישה על מה שמסתובב שם בחוץ, אין לך מושג". בכל אופן,
לקונטרולר היה מסך קטן שעליו היו מוצגים התאריך והשעה ואין לי
מושג איך השלט עדיין עבד אבל הוא עבד והתאריך והשעה היו
נכונים, הסימנים על הכפתורים היו כבר מחוקים, לחצתי עליהם
בסתמיות עד שהשעה החלה להבהב, ניסיתי עוד כפתור והשעה החלה
לזוז אחורה 13.00... 12.00. 11.00, הזזתי את ההבהוב אל התאריך
והתחלתי להריץ אחורה, בהתחלה כשהתאריך רק החל לרוץ, עוד לא
שמתי לב לכלום אך אט אט כשהתאריכים על המסך החלו להתרחק יותר
ויותר, דברים מוזרים החלו לקרות סביבי. השיחים נבלו ופרחו נבלו
ופרחו וגורד השחקים לשמאלי, זה שהחלו לבנות כשעזבנו את הדירה,
החל להתפרק לאטו. הייתי בשוק, עצרתי את התאריך ולחצתי על
הכפתור שמריץ את הזמן קדימה והבנין שהיה כבר באמצע הפירוק שלו
החל נבנה שוב והשיחים שוב פורחים ונובלים פורחים ונובלים.
ההרגשה הייתה מוזרה, מין עצמה מפחידה מעורבת עם תחושה מעורפלת
של חלום, והגבולות שבדרך כלל עוצרים אותנו מלעשות דברים
מפחידים נגוזו ולא היו והתקווה המתוקה לראות שוב את הבית
בתפארתו החלה לדגדג בקצות אצבעותיי. התחלתי להריץ את הזמן
אחורה, הבנין החל להתפרק שוב עד שנשארה שם רק חפירה שהחלה
להתמלאות ועליה החל להבנות הבית של גברת מישובסקי הזקנה שמתה
לפני שהבן שלה החליט לבנות שם גורד שחקים, המשכתי עוד קצת עם
התאריך עד שהייתי בטוח שאני בשיא פריחתו של הבית בנג'ארה 61,
ניסיתי לפתוח את הדלת שוב ולמרבה הפלא היא נפתחה, את האמת,
חששתי קצת להיכנס, הייתה באוויר מין תחושה של אשליה כאילו מה
שאני רואה הוא לא בהכרח המציאות אבל אזרתי אומץ ונכנסתי, הלב
שלי עמד להתפוצץ מהתרגשות, הכל בתוכו היה בדיוק כמו שזכרתי,
הספה הישנה ליד הקיר, שולחן הסלון ועליו מפה צהובה, ארון
הספרים הצבעוני, הכל היה שם בדיוק כמו שזכרתי, נכנסתי פנימה
לכיוון המטבח וגם שם, אריזת דגני הבוקר של פרוסטיס שכל כך
אהבתי עמדה על השיש, סט התבלינים של אימא על המדף מעל התנור
ומכשיר הסודה בפינה ליד המקרר, הכל היה שם, פשוט הכל וזה היה
ממש לא יאומן, הרגלים משום מה החלו לעקצץ לי אבל מרוב התרגשות
לא יחסתי לכך חשיבות, הרגשתי כאילו הזקן הזה, מסיבה לא ידועה,
החליט יום אחד להאיר לי פנים, הוו כמה טיפש שהייתי. המשכתי
להסתובב בבית, חדר הילדים היה גם הוא כפי שזכרתי ובחדר ההורים
חיכתה לי הפתעה, על המיטה מתחת למצעים, ראיתי שיש משהו או ליתר
דיוק מישהו, זה היה אבא שלי כמו לפני 15 שנה, צעיר יותר, יפה
יותר, שיער שחור. זה היה כבר קריפי, זה מין מצב שאתה לא יודע
מי עומד מולך בדיוק, כאילו, זה בטח לא אבא שלך, בשלב הזה כבר
כל הגוף עקצץ וגירד ופתאום ברגע אחד הוא התרומם מהמיטה והסתכל
לי בעיניים חלולות ישר לתוך העיניים.
"מה זה? מה קורה פה אבא''?
"פרעושים ילד, הכל פרעושים",הוא אמר וצחק צחוק מוזר.
זה היה מפחיד, ברחתי החוצה כל עוד רוחי בי וגיליתי למרבה
הזוועה שכולי מכוסה מכף רגל ועד ראש פרעושים קטנים ומגעילים,
כל הגוף עקצץ לי וגירד והנפילה בבת אחת מחלום הילדות לתוך
הסיוט הזה לא עשתה לי טוב, הצצתי שוב פנימה בזהירות והאשליה
כבר התפוגגה, הבית היה מגעיל, טחב כיסה את הקירות, על הרצפה
היו מזרנים ישנים מלאים בחרקים ופרעושים, בקבוקי אלכוהול ושברי
זכוכית היו מפוזרים בכל פינה וקול צרוד עלה מכיון מה שפעם היה
חדר השינה של הורי.
"לאיפה ברחת ילד"? הוא קרא.
"מי שם"? צעקתי מהכניסה לבית.
"אתה לא רוצה לדעת".
באמת שהעדפתי לא לדעת אבל הסקרנות אכלה אותי, נכנסתי שוב
והצצתי לחדר השינה. על הרצפה בין בקבוקי בירה וערמות של קקי
שכב לו נרקומן זקן על מזרן מעופש מלא בפרעושים.
ברחתי כמו שלא ברחתי מעולם. זו הייתה היא בכבודה ובעצמה, זו
הייתה נשמתו של הבית הישן.