למה אי אפשר לחיות עבור האהבה, שהרי היא הדבר היחיד המרגש
שקיים בעולם. אין שום דבר שיכול לעורר בי יותר ממה שהיא,
ובשבילה אני קמה ואיתה אני הולכת לישון. ואולי זה הופך אותי
לדמות שטוחה, לחסרת עמוד שדרה או לנוסעת מתמידה ברכבת הבריחה
מהעצמי; אבל אשקר אם אגיד שיש תחביב או משחק או תמונה, או פרח
או טעם של גלידה, שמסבים לי את אותו העונג הקוצני כמו המבט
לתוך עיניו של אדם שמסקרן אותי. אבדה מלבי מעשיה אם אגיד שיש
לי בעולם עניין גדול יותר או אפילו שווה ערך לאותו העניין
שניבט אלי מתוך אישוניו של האחר. וככל שהם מתרחבים כך אני
טובעת לתוכם, וכשהם מתכווצים אני מביטה אחריהם בתנועתם, כמו
שמנופפים מהרציף כשהספינה מפליגה, ולא יודעים אם תשוב. וכל
ההון הרוחני שאני צוברת, הסטטוסים והכותרות והתארים, הסדקים
והתלאים ופצעי המלחמה, החושים של ההומור והכריזמה המפוקפקת,
הכל נצבר לשם מטרה אחת ויחידה; שבבוא העת, אולי מישהו שעליו
ארצה להניח את ראשי יעיין ברזומה של הנפש שלי, וימצא שגם הוא
רוצה להניח עליי את שלו. ואז נלך יחד לישון ונחלום את השכחה של
הכאב זה לתוך זו. אני לא יודעת אם, כמו שנאמר, הגיהנום הוא
הזולת, או שמא הוא גן העדן בעצמו. אני חושבת שכנראה גם וגם;
תלוי אם נמצאים מאחוריו ומלפניו ומצדדיו, או שנמצאים בתוכו.
וכשנשללים מזכות הכניסה לארץ המובטחת, האישונים מתכווצים
והספינה מפליגה ונשארים על הרציף להביט בה מתרחקת ויודעים כבר
שלא תשוב ובמקרה הטוב אולי תעגון בנמל שכן, כך שיהיה אפשר עוד
להביט עליה עם משקפת. הציפורים מצייצות את החלומות שלי וחתול
שחור ישן על פח של סובארו כסופה את השינה שנשדדה ממני ליל אמש.
אולי אם פעם אמצא איזו תרופה או סם טובים יותר מהאהבה עצמה,
אוכל לזכות בהם בחזרה