מסתבר שטל עובר לגור עם הבלונדינית אז כנראה שזה אבוד בינינו.
לא שבאמת רציתי אותו, סתם חשבתי שהוא מקסים, כמו שאז אמרתי.
אני עדיין חושבת. בחור קצת הזיה כזה, מרחף, עדין נפש ומרחף.
אני שמחה בשבילו. יוצא מהסירה שלו הישר לקאמבק הבורגני עם
זוגתו הזוהרת ברמת אביב הירוקה. הוא אומר הירוקה, מוסיף את זה
כאילו שזה משנה משהו. לי זה בטוח לא משנה. אבל אני מחייכת. דני
מחייך גם. היום הוא סיפר לי, דני, שהוא יצא לדייט עם מישהי,
אדריכלית כמוהו, יפה, צעירה ממנו בעשור, שלא היה אכפת לה
מהצליעה שלו. וזה לא קורה, הוא אמר לי. זה או שהן פוסלות אותי
בגלל הצליעה, או שהן לא מוצאות חן בעיניי. אז זה מלחיץ שיש עוד
דייט, אה, אני אומרת לו במין הקנטה מפרגנת כזו, והוא מסתכל לי
לתוך העיניים ואומר כן כזה עם כל הפרצוף של אני מבין שאת מבינה
איך אני מרגיש. ברור שאני מבינה. הכי מלחיץ שנראה כאילו שזה
עובד, מלחיץ כי יש איזו הבטחה בפנים והבטחה תמיד טומנת בחובה
את אפשרות האכזבה. כגודל הציפייה וכל זה. כואב לי הראש מאוד.
את זה אני לא אומרת לדני. כולם חושבים שאני ממש כמוהם, זה מין
קטע כזה. אם לפחות לא היה לי את תסביך הריצוי הזה, אולי הייתי
מרשה לעצמי להתרווח ללא מאמץ בעור של עצמי וכולם היו נושרים
מעליי ככה, אחד אחד. שלכת של אנשים. דני כל פעם אומר לי את כל
הדברים האלה על עצמי, הדברים הטובים האלה שהוא מוצא בי, כי הוא
ממש חושב שזה חשוב שאני אדע אותם. אז זה לא רק שאת יפה, הוא
אומר לי, כי זה כבר ברור הרי, אלא שאת גם כזו נחמדה, שאי אפשר
שלא לאהוב אותך. תתפלא, אני אומרת לו. אז הוא דובק בגרסה של
הפעם שעברה ואומר שמי שלא אוהב אותי הן רק בחורות פחות מוצלחות
ממני, ואז הוא גם מוסיף, או אנשים שהם לא נחמדים כמוך. בסדר,
אני אומרת לו. זה נחמד שהוא אומר לי את כל הדברים האלה, בכנות,
ואולי הוא גם צודק, יכול מאוד להיות, רק שאני לא יודעת איך
להתחיל להסביר לו שתסביך הביטחון העצמי הנמוך שאנחנו חולקים
הוא הזעום שבבעיותיי. אז כמו שאני עושה עם רוב האנשים, אני
נותנת לו לחשוב שאנחנו אותו הדבר, ככה הוא זוכה לאיזו נחמה
רגעית ואנחנו שותפים. אני לוגמת מההפוך ואוכלת קרואסון שקדים,
יותר כמו מפוררת את כולו על הגופייה שלי. אחר כך אני כבר בספרה
אחרת עם מישהו אחר שהוא קצת יותר כמוני ואנחנו הולכים בשדרה
ולא יודעים. או לא רוצים לדעת. האנשים שצובעים את שפת המדרכה
באדום ולבן רודפים אחרינו במנוסתנו מהריח שהם משאירים אחריהם.
אנחנו לא יודעים וכואב לנו, אולי אנשים חולים לא יכולים לרפא
אחד את השני. אני חושבת שזה הגיוני והרי קרוב לוודאי שהם לא
יכולים אבל לפעמים בכל זאת יש משהו מרפא בנוכחות של מישהו
שאפשר להתרווח בעור של עצמנו לידו, ואז נושמים קצת יותר
בחופשיות. או בגוף שלו, אם אפשר. אנחנו לא יודעים, יש לידנו
אנשים מנגנים עם שרוואלים, ויכול להיות שנדמה להם שהם יודעים
אבל גם הם כנראה עתידים לגלות שבתכלס אין להם מושג על כלום.
בינתיים הם נחים בתוך האשליה ההיפית שלהם בזמן שאנחנו עושים
תורות בכאבים. וזה לא שאני אומרת שאין שמחה אמיתית בעולם, זה
לא מה שאמרתי. כנראה שיש. אחר כך אנחנו הולכים משם ואני רואה
שני אחים של מישהו שפעם יצאתי איתו. אני אומרת להם משהו,
ושימסרו לו ד"ש, והם ממלמלים אלי בהסכמה. מעניין אם הם ימסרו,
ואם כן אז מה הם יגידו. אני חושבת לעצמי אם הם יגידו שאני יפה,
או שלא יגידו, או שבכלל לא ימסרו לו. זה כל כך לא משנה. מה זה
משנה. כל הפירורים האלה של דעת האחר עלינו, אם יכולתי להיפטר
מהצורך בזה, הייתי אולי קצת יותר חופשיה.