החבר הראשון שלי נפרד ממני בחנוכה. זאת אומרת, הוא לא ממש אמר
שהוא נפרד ממני, אבל אני הרגשתי.
היינו אמורים להיפגש בחופשת חנוכה בפעם הראשונה מחוץ ללימודים;
אחרי חודש וקצת של החזקת ידיים וליטופים מתחת לשולחן בכיתה
והתכתבויות אינסופיות במסנג'ר, הוא היה אמור לבוא אלי והיינו
אמורים להתנשק באמת, כמו שגדולים מתנשקים, או כמו שאמרתי לו
במסנג'ר: להתאמן עם הלשונות. נדמה לי לפחות שככה אמרתי.
אני זוכרת כמה חיכיתי לזה וכמה כאב לי כשהבנתי שהוא כבר לא
יבוא אלי הביתה ואני לא אליו, ושלא נתאמן עם הלשונות ולא נחזיק
ידיים בכיתה והוא לא ילטף לי את הירך מתחת לשולחן בשיעור או
יכתוב לי במסנג'ר שהוא אוהב אותי עד הירח ובחזרה, כמו שאנשים
שמתחתנים אוהבים אחד את השנייה.
פתאום הגיעה חופשת חנוכה, זו שקבענו שניפגש בה מחוץ ללימודים,
ובמקום לדבר איתי יותר הוא הפסיק לדבר איתי בכלל. הוא יצא
למחנה כזה, של מש"צים, ובגלל זה הוא לא היה בבית רוב החופשה.
אבל גם כשהוא כבר חזר הוא הקפיד לשמור מרחק מהמסנג'ר באדיקות,
רק שלא יצטרך לדבר איתי, להסביר לי שהוא כבר לא אוהב אותי; לא
כמו שאנשים שמתחתנים אוהבים אחד את השנייה ולא בכלל.
אני זוכרת שפעם אחת במהלך החופשה קבענו להיפגש כל החברים
מהכיתה בגן ציבורי, והוא לא בא. אחד החברים שלו התקשר אליו
בטלפון ונתן לי לדבר איתו, אבל הוא לא אמר כמעט שום דבר. כל כך
קיוויתי שאני טועה, ושבכל זאת הוא עוד אוהב אותי, אבל כל מה
שמצאתי מעברו השינה של הקו היה שתיקה מהולה במבוכה.
אחרי שחזרנו ללימודים לקחתי אותו הצידה איזה יום וניסיתי
להכריח אותו להגיד לי שהוא לא אוהב אותי יותר. הוא שתק, אבל
הבנתי, למרות שלא רציתי להבין. אמרתי לו שאני רוצה שנישאר
ידידים, אבל זה היה סתם כי רציתי להישאר קרובה אליו. הוא סיפר
לי, בתור ידידה, שבמחנה של המש"צים הוא כבר שם עין על מישהי
אחרת מהשכבה, מישהי שכנראה הייתה יותר יפה ממני. ובפעם אחרת,
כשהתכתבנו באייסיקיו ואמרתי לו שגם לי מתחשק שיהיה לי מישהו,
הוא אמר לי שהוא לא חושב שיש מישהו בשכבה שלנו שיהיה מעוניין
בי, נדמה לי שהוא אמר שזה בגלל שאני לא כוסית. באותה תקופה מה
שהלך בשכבה היה בעצם, כל מי שהיה לה חזה גדול מספיק, ולי לא
היה בכלל, לא שהיום יש לי יותר מדי. אני זוכרת שזה פגע בי כל
כך שלא הצלחתי להפסיק לבכות במשך משהו כמו שעה רצוף. יכול
להיות שאז הבנתי בפעם הראשונה שאי אפשר להיות ידידים עם מישהו
שאוהבים ולא אוהב אותך בחזרה.
היינו אז בני שלוש עשרה אבל בגלל שבעצם נולדתי עם עשור של פור
מנטלי אני כבר הייתי בערך בת עשרים ושלוש, ונשבר לי הלב כמו
שלגדולים נשבר הלב, בגלל שאהבתי אותו כמו שאנשים שמתחתנים
אוהבים אחד את השנייה. כשאני נזכרת בזה נדמה לי כאילו בכיתי
במשך שבועיים אבל יכול להיות שאלה היו רק כמה ימים, אני לא
יודעת. אני רק זוכרת שהרגשתי כאילו העולם נגמר, ושאחד החברים
שלו צחק עליי כשאמרתי משהו שהסגיר את זה, כי הוא לא הבין הרי,
הוא היה בן שלוש עשרה באמת ולא בן עשרים ושלוש מבפנים, ולא היה
לו מושג איך זה מרגיש כשלגדולים נשבר הלב. אז הוא חשב שזה
מצחיק.
אני זוכרת שחשבתי אז שחנוכה לעולם לא יהיה אותו הדבר בשבילי.
חשבתי שחנוכה נהרס. דמיינתי איך בכל החנוכה-אים שעתידים היו
לבוא תמיד אזכר איך החבר הראשון שלי נפרד ממני, או בעצם לא ממש
נפרד ממני אבל אני הרגשתי- ואז אני אבכה ואבכה עד שכל הנרות
בחנוכייה יכבו.
אבל איכשהו, אין לי מושג איך, חנוכה חזר להיות חג רגיל לגמרי.
מתישהו שכחתי בכלל, שזה היה פעם החג הזה שבו שברו לי את הלב.
לא ידעתי כמה תלאות עוד צפויות לו בהמשך.
סתם חשבתי על זה, כי עוד מעט חנוכה. בכל מקרה עכשיו אני כבר
רגועה כי אני יודעת, ששום שברון לב לא נשאר מספיק זמן כדי
להכתים אף חג. איזה מזל ששוכחים.