לינוי דורון / עוד |
והסתכלתי החוצה מבעד לזגוגית של דלת הזכוכית שמובילה למרפסת של
הדירה שבקומה ה-15 וראיתי המון אורות מנצנצים מכל תל אביב
והסביבה ומסביבם חושך. ולא הבנתי איך כל פעם עובר זמן, רוצים
ללכת ונשארים, רוצים להישאר אבל יודעים שצריכים ללכת, ונשארים
ונשארים, והחושך נמשך בשמיים עוד ועוד מסביב לאורות המנצנצים.
ואמרתי לו, תראה, זה כמו פח השמן, החושך הזה. ונשארתי.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|