נכנסתי למרפאה, התיישבתי. חלפה רבע שעה, הדקות המשיכו לחלוף
המתנתי בסבלנות עד אשר סוף סוף יגיע תורי ושאוכל להיכנס,
לחדרה של הרופאה.
הוצאתי מתוך תיקי את בקבוק המים,פתחתי את הפקק ושתיתי לרבייה.
מטופל נכנס, מטופל יצא, חלף הזמן והנה אני הבאה בתור.
פתחתי את התיק, את הפתקית עליה כתבתי דברים שרציתי לדבר עם
הרופאה, אין בנמצא.
זכרתי שרציתי לדבר עימה על תוצאות בדיקות הדם התקינות, על
הצינון שלי בשלושת הימים האחרונים, זכרתי שהיה עוד דבר אך משום
מה לא זכרתי, ייאוש אחז בי.
נכנסתי לחדרה בחרדה מועטה, דיברתי ודיברתי.
קיבלתי מהרופאה מרשם נגד צינון, אשרור על כך שהכל בגופי תקין,
קמתי ועמדתי לפתוח את הדלת,
הפניתי מבטי לעברה ואמרתי בתמימות מחויכת "אני לא זוכרת",
הרופאה החזירה אותי לפנים חדרה.
התיישבתי, קיבלתי שאלונים למילוי בביתי ונפרדתי ממנה בשלום.
שבתי לביתי, התיישבתי לאור נרות השעווה המרגיעים ומילאתי את
השאלונים.
בצבצה בי המחשבה,  כולנו בכל גיל לעתים חווים שכחה עצמית,
אך כשעוברים רף שכחה מסוים, נותרים נטולי כח עצמי.
לקחתי דף ועט, רשמתי חמש מטלות מחייבות אותן אבצע מחר,
לחיי יום נטול שכחה, למען כוחי העצמי.