בקצה רחוב אבן גבירול
יש מחסן די גדול
עם דלת כבדה מעץ
ומעליה שלט נוצץ:
"אבדות ומציאות - מחסן ראשי".
שם במחסן מוחזקים מיני דברים של אנשים
שנמצאו זרוקים ונטושים
בקרן רחוב או על אדמת טרשים.
הם ממתינים בסבלנות, אולי יימצא
מישהו שאותם שוב ירצה.

על המדף העליון, הרחק מאחור
במקום בו כבר בקושי יש אור
מצויה אבדה טובלת באבק
עד שיש הקוראים לה "אבדת סרק".

בתחילה עוד הייתה תוחלת
אך מזה שנים אכזבות היא נוחלת
עד שאפסה התקווה וכבתה האש
שמישהו אי פעם אותה יבקש.
זהו, סופית היא הפכה למיותרת
גם אם פעם הייתה המציאות אחרת.

ומהי אותה אבדה, יתמהו כל איש ואישה?
לכם אגלה: זאת הבושה.
כי אבוי, גלתה הבושה מארצנו
ואין לה עוד כל חלק במעשינו.

אם אי פעם נרצה לבנות ישראלי מחדש
מן היסוד ממש,
ראוי שדבר ראשון
ניקח את הבושה בחשבון.
היא אבן יסוד בכל מחשבה ופעולה
ובלעדיה נותרנו עם מדינה אומללה.

לסיכום: בושה זה טוב, זה בריא, זה מועיל.
ראוי שכל אחד יצטייד במעט בושה בתרמיל.