שבוע חדש החל בקול הגשם והכפור. היום יום שני, כהרגלי אני שבה
מעבודתי בצעידה של כמחצית השעה, קצת לזוז אחר יום של ישיבה לא
יזיק לאף אחד וודאי שלא לי. כמדי יום שני, אני רואה את אחת
מדיירות הבניין הסמוך.
מביטה מסביב חוצה את הכביש, דרכינו מצטלבות, היא, כך נראה,
מביטה במעילי ובכובעי האדומים, אני מביטה במלבושיה השחורים מכף
רגל ועד ראש.
לעתים, אני משתוקקת לשיחה עמה, אני יודעת שיכולה להיווצר
בינינו שפה משותפת,
יחד עם זאת אולי זוהי רק חשיבתי האופטימית שאם רוצים ניתן
להסתדר עם כל אחת ואחד כל עוד אינם פוגעים.
היום היא שבה לביתה, אוחזת בילדה וממלמלת "האדום צבע זנותי, את
לא תלבשי בגדים בצבע אדום, רק שחור כצבע דאע"ש, למען
הצניעות".
גופי הצטמרר, היא לא ידעה שאני דוברת ערבית, קראתי לעברה "אדום
הוא רק צבע, אם כל כך רע לך כאן תעברי למדינה מוסלמית".
האישה בשחור ירקה לעברי והשיבה "תחזרי לאירופה".
נשכתי שפתיי, צעדתי בזריזות לכיוון ביתי. באוזניי הדהד קול
האישה בשחור, רציתי לומר לה שמוצאי מתימן, שאין לי לאן לחזור
כי שבתי למדינת אבותיי.
בן רגע, האופטימיות בלבי דעכה כמעט קליל,
רצוני למחות, להתלונן נמוג בערפל הסמיך והחורפי.
האישה בשחור תמשיך באמת הדמיונית וההרסנית,
לעומתה, אני אמשיך לתור אחר הטוב באחר. |