למה בעצם לא לכתוב סיפור על האיש השותק? כל הימים והלילות הוא
היה בביתו, שום-דבר לא הפריע לבדידותו. הוא היה מבשל את
ארוחותיו, ואוכל לבד. הוא היה כותב לעצמו, ואף-אחד לא קרא את
כתביו מלבדו. הוא היה ישן לבד במיטה חצי מוצעת. הוא היה מעשן
קצת סיגריות, וקצת שותה. הוא היה קצת צופה בקליפים ביוטיוב,
וקצת קורא. אבל לפעמים... וזה היה קורה אחת להרבה מאוד זמן...
הוא היה משתעל.

יום אחד האיש השותק החליט לא לשתוק עוד. הוא ניסה לדבר, למרות
שלא היה לו עם מי. אז הוא ניסה לדבר לעצמו. היה אומר - אוף!
ונבהל. וחושב בראשו - אלוהים אדירים, אמרתי אוף! ואז כל דבר
שהוא היה עושה, הוא היה אומר. למשל לפני אכילה, היה אומר - אני
אוכל, ואז מתחיל לאכול. לפני שהיה מתיישב, היה אומר - אני
יושב, ורק אז מתיישב. כשהביט במראה היה אומר - אני רואה את
עצמי, ומתבונן היטב. אבל לפעמים הוא היה אומר - לא מתחשק לי
להתגלח, ולא היה מתגלח.

יום אחד מישהי דפקה על דלתו. הוא אמר - אני לא פותח, ולא פתח.
"למה? איש. זו השכנה שלך. אנחנו גרים קיר לקיר כבר עשרים שנה,
ולא ראיתי אותך עשרים שנה. תפתח כדי שאוכל לראות אותך ולשאול
מה נשמע." הכול בסדר, הוא אמר. "אתה צריך משהו?" היא שאלה,
"אתה יכול למשל לראות מה יש לי ביד?" הוא הציץ שוב בעינית, אבל
לא הצליח לראות. זה לא משנה, אמר האיש השותק. "אתה בטוח?" היא
שאלה, "דבר כזה?" איזה דבר? שאל האיש השותק. "תפתח ותראה." היא
אמרה. זה צמרירי? הוא שאל. "לאאא..." היא ענתה. אז אני לא
פותח, הוא אמר. "למה?" היא שאלה. כי זה לא חתול. הוא אמר.
"האמת שזה דווקא כן חתול." היא אמרה. חי? הוא שאל. היא אמרה
שלא. מת? הוא שאל? היא אמרה שלא. גוסס? הוא שאל. היא איבדה את
סבלנותה, "אדוני האיש השותק, אני נעלבת מאוד מהיחס שלך. זה
חתול עשוי משוקולד. או שאתה רוצה אותו, או שלא!" שוקולד! הוא
הופתע. "כן, שוקולד." טוב, תניחי אותו ליד הדלת. "אני מצטערת,
אם אני הולכת - החתול הולך איתי." הוא שתק. "איש שותק, אתה
עדיין שם?" דילמה. הוא אמר. היא צחקקה. טוב, הוא אמר, אני אפתח
לך, אבל רק לרגע. והוא פתח את הדלת. ברגע שהיא ראתה אותו - הוא
נעלם.