כבר חמישה חודשים שאף אחד לא זכה בלוטו.
קיקי אומר, שזה בגלל שנגמר המזל, לקיקי יש תאוריה שיש תקציב
שנתי של מזל וכשהוא מתחיל להיגמר, הראשונים שנפגעים הם המהמרים
בלוטו, בגלל ששם הכסף הגדול, אחרי הלוטו מגיע תור הקזינו ובסוף
בסוף יגמר גם המזל הפשוט שגורם לך להגיע לרמי לוי כשהוא מוכר
עוף בשקל.
אבי בכלל אומר שזה קומבינה ממשלתית שנועדה להוציא מאיתנו עוד
כסף.
ובר אומרת שזה בכלל עניין של סטטיסטיקה ובגלל שאין מספיק אנשים
שלומדים סטטיסטיקה אז היא כבר לא עובדת.
אני שומע את כולם ולא יודע מי צודק, אולי כולם צודקים וזה
קנוניה גדולה שמעורבים שלטון מדע ומזל ואולי המזל פשוט מתחבא
לו איפשהו, מחכה שמישהו ימצא אותו.
ככה אנחנו יושבים לנו ביער, משוחחים כל לילה ומעלים תאוריות על
כל דבר שזז, מעשנים קצת והולכים לישון.
הבית ביער היה רעיון של אבי, כולנו חיפשנו לצאת מהבית של
ההורים ולמצוא קצת שקט, כל אחד מסיבותיו שלו, אבי רצה לנגן
בחצוצרה, קיקי חיפש את השקט, בר רצתה לצייר ואני? אני אף פעם
לא יודע למה אני עושה דברים, אני פשוט מוצא את עצמי אחרי
שעשיתי אותם.
בכל אופן, אבי הציע את הרעיון וכולנו זרמנו אתו וכך יצאנו ליער
אספנו קרשים, אבנים וכל מה שעלה בידנו ובנינו לעצמנו את הבית
ביער שהיה שילוב של זולה ומאהל בדואי,רצינו חיים שקטים וכך היה
עד שדודי הגיע.
מתי שהוא, כשנסינו לשחזר מאיפה הוא הגיע, כל אחד טען שהשני
הביא אותו וכמעט נהייתה מריבה המונית אבל זה לא העניין, העניין
הוא שמאז שדודי הגיע, דודי הבריח את השלווה.
בימים הראשונים, הוא ישב עם כולנו וצחק והכל היה בסדר, היה בו
משהו מוזר אבל זה לא הפריע לנו, השתדלנו לקבל אותו איך שהוא
בלי למתוח ביקורת אבל ככל שעבר הזמן, הוא הפך יותר ויותר בלתי
נסבל.
הבנתי את זה לראשונה כשהוא העיר אותי בשש בבוקר, מסמן לי בידו
לשתוק תוך שהוא מחזיק בידו רוגטקה אימתנית כמו של הערבים
מהטלוויזיה,
"אני חושב שהוא סוכן של הרעים", הוא לחש, תוך שהוא מצביע על
עובד של קק"ל שניקה את היער במרחק 100 מטר מאיתנו,
"מה"? לא הבנתי,
"נו הרעים אתה לא מכיר אתם"?
"לא", אמרתי בפרצוף משועשע שברגע הפך מבועת, דודי ירה אבן
מהרוגטקה ישר לקדקודו של האיש שמיד התמוטט בפרצוף מלא בדם,
"אני יסביר לך אחר כך עליהם, עכשיו צריך לקבור אותו", הוא מלמל
וסחב אותי ביד אחת כשבידו השנייה במקום רוגטקה נח לו פתאום את
חפירה וכך את כל הבוקר ביליתי עם דודי בקבורת המסכן מקק"ל,
ניסיתי תוך כדי חפירה להוציא מדודי מידע והוא התחיל למלמל
בחוסר קשר על רעים, רודפים ומזיקים ש"אין להם תקנה אלא קבורה,"
כלשונו, "אבל אתם בסדר, קלטתי אותכם מיד," הוא אמר בקריצה,
"אתם לא תספרו לאף אחד."
וכך, כרגיל, מצאתי את עצמי לאחר מעשה, לא יודע למה קברתי אותו
אבל כמו שאמרתי, אני לא חושב על דברים לפני שאני עושה אותם.
בערב, כשדודי הסתלק, סיפרתי לכולם מה קרה בבוקר והם היו בהלם.
"מיד קלטתי שיש לו משהו, אבל לא ידעתי שעד כדי כך," אמרה בר.
"מה עושים תכלס'"? שאל קיקי, לא ידענו מה לענות לו וכך נשארנו
עובדי עצות עד שדודי חזר.
דודי בא בריצה כולו מתנשף אוחז בקלצ'ניקוב ישן, "אנחנו צריכים
למלכד את האזור"! הוא קבע וכשהסתכלנו עליו בתמיהה הוא הוסיף
כאילו מתנצל, "אנחנו לא יכולים להישאר בלי הגנה, לא"?
כשנסינו להסביר לו, הבנו שאין פה מקום להגיון, הוא פשוט היה
בתוך סרט ואף אחד מאיתנו לא היה יכול להוציא אותו ממנו, ההסגרה
למשטרה גם לא באה בחשבון, הרי אני עזרתי לו לקבור את הגופה
מהבוקר וככזה אני מסייע לרצח, המצב היה פשוט ללא פתרון.
כשדודי הבין שמאיתנו לא תבוא העזרה הוא פשוט התחיל לחפור מסביב
לבית ולקבור מתקנים מוזרים שמאוחר יותר התברר שהם מוקשים, כל
הלילה הוא עבד ובבוקר הוא נעלם, משאיר אותנו מפוחדים, חוששים
לצאת מהבית מחשש שנתפרק לגורמים.
כבר עברו 48 שעות ואנחנו כמעט מתים מצמא, אבי החליט שהוא הולך
להביא מים מהברז ועף השמימה בפיצוץ מחריד, בר התחילה לבכות
ואני וקיקי נסינו להרגיע אותה אבל בעצמנו לא האמנו למה
שאמרנו.
55 שעות אחרי שדודי עזב הוא חזר, ראינו אותו עומד מרחוק עם מפה
ביד, הולך בזהירות, תוך כדי שהוא מעיין במפה, כשהוא הגיע עם
קצת מנות קרב ופחית דלוחה של מים, הוא סיפק קצת הסברים, הוא
אמר שהרעים השתלטו כבר על כל ירושלים ורוב הארץ ושיש עוד כפר
קטן של ניצולים באזור כפר סבא, שהוא רוצה להגיע אליו דרך
ההרים, הוא שאל, עם מישהו רוצה לבוא אתו וסירבנו כולנו פה אחד.

"רק תשאיר לנו את המפה", התחננה בר,
"אוקיי", הוא ענה, "יש לכם פה גם 2 רובים ו RPG אחד, מוחבאים
מאחורי הצריף האחורי", הוא הוסיף ונעלם במורד ההר.
הוצאנו את הרובים והטילים מתוך סקרנות ובקושי עיכלנו את המצב,
"מאיפה הוא הביא את זה"? תמה קיקי ולאף אחד מאיתנו לא היה
מושג.
כשהשוטרים ניסו לעלות במעלה ההר ועפו לשמים כמו טילים התחלתי
לתפוס את העסק, דודי עם הרוגטקה, אבי שעף לאוויר והמוקשים
מסביב, כולם התחברו להם לתמונה הכוללת, הרגשתי צורך עז להסביר
את הכל לקיקי ובר, "הוא אדם שהקדים את זמנו," התחלתי להסביר
להם והיה נראה שהם בכלל לא הבינו, זה היה מתסכל, בתוך ראשי
הבנתי את התמונה בכללותה אבל לא הצלחתי להוציא את זה החוצה
במילים, זה היה כמו מילה שנתקעת בקצה הלשון ואז כשהבטתי לרצפה
וראיתי את ה RPG, נפל לי האסימון הסופי.
הרגשתי כמו אברהם בעקדה, כמו משה על ההר או כמו המשיח על החמור
הלבן, הרמתי את הטיל וכיוונתי אותו על הג'יפ הצבאי שכבר הספיק
להגיע, לחצתי על ההדק, הטיל פרץ מהמשגר ובגופי חשתי כמו
אורגזמה מתפוצצת כשהג'יפ עף באוויר בתוך פטריית אש ענקית,
הייתי חייב לעשות את זה מהר, זרקתי את המשגר והרמתי את הרובה,
2 מחסניות ו12 שוטרים כבר לא היו איתנו, כשהסתכלתי על קיקי
ובר, היה נראה שהם גם תפסו את העניין, אחזו כל אחד מהם נשק אחר
וירו על השוטרים שנפלו כמו זבובים, הקליעים של השוטרים חלפו
כולם לידינו אבל אף אחד מהם לא פגע, "מצאנו את המזל"! צעקתי
לקיקי בסערת הקרב, היה נראה שהוא לא הבין,
"המזל, המזל של הלוטו מתחילת הסיפור", צעקתי.
"נו"? הוא שאל,
"אז מצאנו אותו, עכשיו אנחנו שולטים במזל, מצאנו אותו",
וככה, נסוכים בביטחון שמימי, המשכנו להלחם כל הלילה עד שנגמרה
התחמושת ואז פשוט ברחנו בלי שאף אחד ישים לב, בעיר הכל היה
הרוס והמון רעים פטרלו ברחובות, החלטנו לגנוב משאית ובמזל,
המפתחות היו בסוויץ'
"לאיפה"? שאלו שניהם,
"לכפר סבא", עניתי, כאילו שהייתה ברירה אחרת.