זו הייתה שעת צהריים כשפגשתי אותו בביתו, זו הייתה בקתת עץ
באמצע היער והסלעים והצמחיה שסביבה נשזרו בה לגוף אחד.
"וואלה אתה נראה בדיוק כמו שדמיינתי אותך", אמרתי כרגיל בחוסר
טאקט,
"כולם אומרים לי את זה", הוא אמר, לא מניד עפעף ובקושי מרים את
מבטו, עסוק בענייניו,
"ועכשיו דבר קצר כי זמני יקר", פלט ביבושת.
קשה לתאר כמה היה קשה לקבוע את הפגישה הזאת וכמה מוזרה היא
נראתה, אני לבוש בג'ינס וטישרט מקושקשת וגנדלף, בדיוק כמו
שגנדלף צריך להראות, גלימה אפורה, כובע מחודד, זקן ארוך ומקל
עץ מסוקס ביד, ככה בבקתה באמצע היער יושבים האחד מול השני
לפגישת עסקים.
"אקדים לומר שאני מאוד נרגש לפגוש אותך וש..."
"מה אתה צריך? למען ה' דבר כבר ישר ולעניין, אתם יושבי המערב,
מדברים ומדברים ולעולם לא ניגשים לעניין בעצמו", הוא רטן בזעם
תוך שהוא חובט במקלו בריצפה.
"טוב ניגש לעניין, אז ככה", אמרתי, תוך שאני כוסס את שיניי
בלחץ מייחסו של גנדלף,
"אני מחפש דמויות לספר חדש שאני כותב ורציתי ללהק אותך לדמות
הקוסם",
"אותי?! אין מצב! אני בספר כבר לא אשתתף לעולם, הספיק לי
הטולקין הזה לפני 60 שנה דפק פה בבקתה בדיוק כמוך ובדיבוריו
החלקלקים והטמאים שיכנע אותי לחתום על חוזה  שסאורון בעצמו לא
היה מנסח, רשע קדום ואפל שוכן בכם הסופרים מארץ המערב, תחפש לך
פראייר אחר!" הוא חתם בתקיפות אך בעיניו היה חשש עמוק.
"אבל תאמין לי ניסיתי את כולם, דמבלדור חתם כבר חוזה לטווח
ארוך עם רולינג, האוול מסתגר בטירתו הנעה ומסכים לדבר רק דרך
קלציפר העורך דין שדורש הון, ואל ארצו של אסלן אין שום דרך
להיכנס, אנא תעזור לי, אבדה לי היצירתיות ואין לי דמויות לספר
החדש, אני חייב לפחות דמות אחת טובה שתהיה לי בספר ועם השאר
אני אסתדר כבר, אנא! אמרו שאתה אדם טוב", ניסיתי להתחנף.
"אין צ'אנס", הוא קבע, "אבל למה אתה חייב כל כך לכתוב?" הוא
התעניין,
"זו היצירתיות, היצירתיות שבוערת בי ולא נותנת מנוח" עניתי
בלהט.