"העמותה לאימוץ חברים דמיוניים"
כך הודיע שלט פח דהוי בסמטה צרה ברחוב יפו, עוד ניסיון לקיצור
דרך לרכבת שהתגלה כמבוי סתום, השלט התנדנד לו ברוח והשמיע
קולות חריקה, הייתה גם דלת מתחת לשלט גם היא מפח חלוד, הצצתי
פנימה היו שם מדרגות וגם הם, איך לא? מפח.
נכנסתי, מה יש לי להפסיד? בפנים היו מוזר ומוזרה, אתם יודעים
עם עגילים בלשון וכאלה, והמון המון תאים ריקים בגדלים שונים,
בתוך כל תא מיטה אחת.
"את רוצה לאמץ"? שאלה המוזרה.
"לאמץ מה"? עניתי בשאלה.
"חבר דמיוני, אלא מה"?, גלגלה את השאלה חזרה לעברי.
"זה עולה כסף"? שאלתי, ככה זה, תמיד אני עונה בשאלה כשאני
לחוצה.
"כעיקרון אנחנו עמותה ללא מטרות רווח אבל הוצאות וכאלה את
יודעת, אנחנו גובים 5 ש''ח עבור כל אימוץ, תרומה למאמץ.
"נו שיהיה" עניתי, "גם כך אני מרגישה בודדה".
פשפשתי בארנקי ונתתי לה 5 שקל, "מהם 5 שקלים לעומת חבר דמיוני"
מלמלתי.
"יש לך העדפה לאחד מהם"?, שאלה תוך כדי שהצביעה על התאים, "או
שאת רוצה אקראי?, זה לא כזה משנה את יודעת, גם ככה את לא רואה
אותם כל עוד הם לא שלך".
"את הגדול ביותר", אמרתי, "את הגדול ביותר".
"אוקיי, רק תחתמי לי כאן ורוקי שלך".
חתמתי, אני תמיד חותמת ותמיד מסתבכת, מה לעשות?
איך שסיימתי לחתום ראיתי אותו והוא באמת היה גדול, הוא אמר לי
שעכשיו הוא עוד מכווץ אבל כשיש לו יותר מקום הוא מתרחב, אבל מה
לעשות, לא היה להם תא בגודל הטבעי שלו אז בלית ברירה הוא נאלץ
להתכווץ, שאלתי אותו אם פעם הוא נסע ברכבת והוא ענה בשלילה.
"זה מפחיד"?, הוא שאל.
"יהיה בסדר, אני אתן לך יד".
כשהגענו הביתה, הכרתי אותו להורים, "תכירו זה רוקי...," הם לא
ראו כלום אבל הבינו, זה חבר דמיוני אחרי הכל "...ואנחנו הולכים
להתחתן."
"מה???", הזדעק רוקי, "על זה לא סיפרת לי"!
"אתה מעדיף לחזור לתא"?, סיננתי מתחת לשפה.
שניהם פתחו עליי עיני עגל ואז אמא במבט יודע סוד לחשה, "היא
מדברת איתו."
זה היה נראה שרוקי השלים עם המצב, לקח לנו שבועיים לארגן את
הכל והתחתנו בטקס צנוע בבית כנסת רפורמי, הראביי אמר, שמבחינתו
זה כבוד גדול וזה פעם ראשונה שהוא מחתן זוג כזה שאחד מהם הוא
חבר דמיוני וההורים מאוד התרגשו,
"תגידי", הם שאלו, "ההורים של רוקי גם כאן"?, לא היה לי מושג
אבל שיקרתי, "הם בחופשה בארגנטינה, דמי ביטול מלאים", אמרתי
בפנים מעט חמוצות.
"לעזאזל עם חברות הנופש האלה", הזדעק אבא וקיבל מרפק מאמא, "זה
חתונה", ספק לחשה ספק נזפה.
אחרי הטקס הלכנו ישר הביתה, שם רוקי לחש לי בביישנות באוזן
שבאמת הוא הומו ומעולם לא היה לו את האומץ לצאת מהתא.
"מהארון", תיקנתי אותו.
"אל תחזירי אותי לשם פלייייז, עד שקיבלתי את האומץ לצאת משם,
אל תחזירי אותי לתא", בכה לי, וכאילו כדי לפרוט על מיתרי הרגש
האחרונים הוסיף, "וחוץ מזה שהם מסממים אותנו ושולחים אותנו
לישון בלי ארוחת ערב," הייתה לי הרגשה שהוא קצת הגזים אבל
הוכחה לא הייתה לי אז בלית ברירה שיחררתי אותו.
ההורים בטוחים שאנחנו עדיין נשואים, החלטתי לא לספר להם
ולפעמים בערב כשאמא רבה עם אבא, היא בוכה לי וממלמלת "אני
מקנאה בך יקירתי אני פשוט מקנאה".