לפעמים היו נכבים לו העיניים. זה היה כה מהיר, "בלינק," מסך
שחור שיורד על עיניו, עיוור לחלקיק שנייה. זה היה כה מהיר,
שלרוב הוא לא היה שם לב, אבל תחושת פחד של סחרחורת אפפה אותו,
והוא חשב שזה נובע מירידה רגעית בלחץ הדם.

בחצר הייתה לו חלקת אדמה קטנה, מוקפת גדרות אבן זקנות ומשטחי
בטון צבוע לבן שדהה מזמן. הוא היה מגדל שם עגבניות, רק
עגבניות. וכמובן הוא היה אוכל אותן כשהן הבשילו. הוא היה חותך
אותן ובוזק מלח, או שהן היו הופכות חלק מסלט. או שהוא היה מכין
מהן רסק לספגטי, או אפילו מיץ עגבניות לימים החמים של הקיץ.
העגבניות היו גדלות כל ימות השנה, ולעתים הוא היה מטפח ומדשן
בזמן גשם זלעפות ורוחות, כשהוא לבוש מעיל פלסטיק, וקפוצ'ון
גדול מכסה את ראשו.

אנשים, עוברי-אורח ואורחים שעברו בביתו וראו את הגינה, תמיד
הרימו גבה לנוכח העובדה שהוא מגדל רק עגבניות. אבל הם רק משכו
בשפתם, הביטו בו במבט קצר משתומם, והניחו לזה. אף-אחד ואחת לא
ממש בדקו לעומק את הבחירה הזו.

היא הייתה מופקרת, אבל היא הייתה מקסימה וסקסית וחריפה. הגיעה
אליו לביתו בדרך לא דרך של צירופי מקרים, ונקשרה אליו, על אף
המוזרויות שלו. הוא שמח בלבו פנימה על נוכחותה, היא הייתה כמו
תבלין בתה. מלאה שמחת חיים, שכל חריף, שרוטה במידה ומשוחררת.
הפה שלה היה מדבר הרבה דברים מצחיקים. היא הזכירה לו את הבנות
שהקיפו אותו בנעוריו בכפר, חצופות ומלאות יצרים.

היה להם הסכם שבשתיקה לא לדבר על גינת העגבניות, אבל לאחר זמן
הוא הבין שבכל זאת זה בעבע בה, כשהיא ניסתה לשכנע אותו ברמזים
והערות קטנות לוותר על העגבניות, ולגדל ורדים. הוא היה מתעלם,
ומקווה שתניח לכך, כי מלבד זאת שום-דבר בה לא הטריד אותו. אבל
לילה אחד, אחרי שהם התווכחו על דבר שלא נגע לאף אחד מהם, היא
שינתה נושא, וניסתה לתפוס אותו לשיחה ארוכה על גינת העגבניות.
ורדים זה יותר יפה, אמרה. הם מריחים נהדר ויפים לעין, וניתן
למכור אותם בהרבה כסף. הוא הקשיב לה בלי לדבר כשהיא שטחה את
מסכת השכנועים שלה. עיניה היו רושפות כגחלים, גופה מתוח,
ובנימת דבריה היה רעב אפל שחור ועמוק לשכנע אותו בצדקתה. היא
נעה בחדר הרחב עם התקרה הגבוהה, ודיברה, והוא ישב על המיטה עם
כוס תה מלא תבלינים ודברים שמחים, בחש את התה באטיות כאילו
הזמן האט את עצמו, והקשיב לה כשהוא בוהה באוויר כמהופנט. הם
התעלסו והלכו לישון. בבוקר היא התעוררה בפינוק, ומצאה את כל
חפציה ארוזים ליד הדלת. הוא היה החלטי מאוד ונחרץ בעניין הזה,
ולא הסביר את עצמו, והיא הלכה.

אם באמת מישהו היה שואל אותו, אם באמת מישהו היה מצליח לגלות
מה מניע אותו, הוא היה אומר שהעגבניות וכל תוצרתן מסמלות אצלו
דם. הוא פוצע את האדמה בגינתו, מקיז את דמה, ומגדל את ירקות
הדם הקרוש שלה, שהוא שואב ממנה. את הדם הוא זולל ושותה. זו
נקמתו באדמה שלקחה אליה כל-כך הרבה חברים וחברות, אהובים
ואהובות, במהלך חייו. והוא לא יוותר על הנקמה הזו.