עקצצה בי תחושה סגולה. עקבים דרכו עליי וכף הרגל הנשית המתארכת
כלפי מעלה הייתה גידית וורידית.
קצת לפני כן, נמצאתי בדרכי לבניין זה בפוסעי בחניה והיה זה
חשוך ושמעתי את הדף הדלת הנטרקת. שוב ושוב נטרקת.
הרעש, היה נכון ובמקצב שלו, כיוון שתחושתי מורבידית וחסרת
תוחלת מאז שצירפתי למחנה גופי את אותם חייזרי ההשמדה.
מבטי התחתון ראה את מכנסיי ומכנסיי היו לפתע מלאי אניצים באזור
התחתון וזה שימח אותי, כיוון שהיו אלה מכנסי ג'ינס כאלה, אשר
טוב להן לעשות רעשים במוח הצופה בהם.
העליבות מתחרזת.
הרי אין לשער, שהייתי לובש מכנסי בד מעוצבות היטב, שהיו נותנות
לטריקות הדלת להידפק לבדן בבדידות העמימות.
בחניה בחוץ היה חשוך. החושך היה משעמם בצורה לא תוקפנית - כמו
משחק באולינג נאמר... פנסי הרחוב לימדו אותי שהבניין שלפניי
הוא כזה אשר תקרתו נמוכה. בית אשר מוביל להעצמת האדם? זכוכיות
ומרחב. טריקת הדלת...
אינני יודע מדוע מהלכת לה בראשי תחושת שכרות תמידית. דרך
הג'ינס עולה תחושה של פחד. לפחד יש טעם של קפה מהיר מדיי
ומר-חמוץ. קפה בעיניי הוא בעל קצב של יציאה מהמקצב הנכון. זהו
יסוד טעמו.
עליי לברוח מכאן, להתחיל מהתחלה.
פסעתי בדמיוני ולא לתוך טירה לבנה ואגדית, אלה דווקא לסתם-פעם,
לפני שבועיים, שבה אני נכנס לדירתי ואשתי שם.
ילדיי שם.
תחושה כבדה עולה כמו ריח. אני במטבח ולכן אני מכין לעצמי אוכל.
לאחרונה לכל יש טעם מתכתי; אני חושש להכין דברים טעימים כי אני
חושש שגם להם יהיה טעם מתכתי. אינני מאמין עוד בכלום.
נכנסתי לביתי והשטיח על הרצפה הנו חום. שטיח מקיר לקיר. איכותו
נמוכה. הוא בא עם הדירה. שכבתי עם אשתי עליו פעם אחת וחשתי
אושר מוחלט. זמני...
ראיתי את אניצי השטיח.
התחלף בדיכאון מוחלט.
דיכאון זמני - מתוך אניצי השטיח...
מעברים אלו הם חדרים ואני מכיר יותר מדיי את החדרים של
המעברים. אני מכיר את הצבעים עד שהם חסרי צבעים. אני מכיר
שלווילונות אין צבע ואני יודע שכך הדבר גם לגבי הספות.
לילדיי המשחקים אין כבר צבע - הם משחקים בנינטנדו ואין להם
צבע. הם כמו עיר בלילה כשאתה הולך לבד והיא תמיד אותו דבר.
אולי, כמו זמרי עבר השרים בתכניות הטלוויזיה את אותו השיר.
עצוב, למען האמת זה עצוב לעזאזל ואני יודע שאי שם בעצב הזה
ישנה ההארה הא מ י ת י ת.
באחד החדרים ישנו מזרן על מיטה ולפתע אני קולט שהמזרן הזה הוא
מאוד ישן. אני נזכר איך שקניתי אותו, במצב משומש וקניתי אותו
משום שהיה כל כך גרוע עד שריחמתי מאוד על האדם המבוגר שמכר
אותו. בכך מסתיים הזיכרון שלי.
לכן אני אלך עכשיו דרך קוצים, דרך עקיצות ; אלך ואהמר על הכל.
אלך וידרכו עליי בעקבים חדים.
רגליים נשיות ושאריותיהם יבכו עליי לכלוכן הנכון.
דלת דלת דלת דלת
במוח שלי יש דלת נטרקת.
אין לי בעיה עם דלת נטרקת. השקר הכי מפחיד בעולם הוא דלת
מסתובבת. מסתובבת ומסתובבת...
הדלת שאני רואה היא סגורה למראה ועליה מספר. מאחוריה חושך.
בפנים כלום.
הדלת שאני רואה היא ברחוב ראשי ואמביוולנטי. לא, זוהי לא
'כניסה'. לא נכנסים פה לשום מקום.
אני דוחף את הדלת והיא לא נדחפת.
אני מושך אותה והיא לא נמשכת.
אני מפתל אותה והיא מתפתלת.
לא יודע למה הבאתי אותי לכאן ואני נכנס לדלת שיש עליה זכוכיות
משולשות. יש עליה פנים של איש חזק, נמוך ושרירי וקעקועים. הוא
מוקף וילונות קטיפה, המכסים את הכניסות למועדון.
לחדר מואר מאוד עם וילונות משובצים ומרווח ופשוט ביתי. יש מתכת
ועץ ויין לפי עקרון הפנג שוווי. אישה נכנסת. לחייה מוצלות
מהשיער החום שמועבר ממצחה אשר משדר לי רוגע. היא מושיטה ידיה
ואוספת ידיי בשלה. אני מרגיש כעלה שנחתך. ידה בתוך ידי?
חיי כרגע הם... ובכן... היא שמנה באזור הירכיים, אשתי, לחייה
מלאות חטטים. היא יפה עדיין. שיניה רקובות מעט. אני אוהב אותה
ושונא אותה לפעמים. לפעמים גם זה לא. הנה - לפני 3 ימים אומרת
היא לי: "רוצה לשתות שוקו?". זה מלא נאיביות מצדה ולכן אני
אומר: "כן". אני חושב שיהיה זה שוקוברזל עבורי.
ברם אולם, השוקולד, הקפיץ את ילדיי אל עבר תחושת מעוף-הסוכר.
למעשה, זה לא מלא נאיביות אלא מלא נאיביות, להאמין שאפשר יהיה
לחזור אל המקום שבו הייתה נאיביות, אבל אי אפשר.
אני יושב על הכיסא המתנדנד ומוריד את טבעת הנישואים. היא מכינה
את השוקו ולכן אני מחוייב להחזיר את הטבעת. לרגע אחד: אני חושב
שאינני יודע מה יקרה עכשיו וזה מוביל עצבים דרך פי הטבעת שלי
ועד לגרון שלי ועד למוח שלי שלי שלי.
"שלום. האם אתה יודע מהם 57 המשושים?"
"הם המקום עליו עומד הילד", אני עונה.
היא מחייכת חיוך פנימי.
לפתע אני מדמה עצמי עומד על ערימת המשושים ומסתכל קדימה על צוק
שמתחתיי והוא מוקף ערפל.
הדמיון הזה מבזיק בתוך רגע החוצה. היא נחמדה. יש בה הרבה חיים,
אלא ש...
היא אומרת לי: "בוא איתי".
תחושה של הינדו-אושר מוקאת מקצה האלמוגים הדמיוני ועד לפיות
הנפערים שלי ושלה, בעודנו מחליפים את הריקוד הרקוב התמידי של
יחסי האנוש.
"הנח את המעיל".
אני שם את המעיל על קולב.
החלון חורק.
מוחי מזמזם לו חרישית בדלתות משלו. חלון יפה - משקיף על
צמחייה ירוקה שיש בגינה הפנימית והוא ירוק ובהיר. החלון נע
ברוח ולפתע נכנס השומר השרירי הקירח. הוא מחייך והוא נחמד.
עכשיו הוא לובש כעין חלוק לבן.
בתמונה שעל הקיר אני רואה זכוכית. אני רואה את אשתי ואותי: אני
ואשתי יושבים במיטה. מאחורינו ישנה תמונה של לב גדול אדום אשר
היא קיבלה מאחותה.
תלויה על הקיר והיא ברשותנו 7 שנים. היא התעקשה לתלות אותה
מאחורינו.
אנחנו יושבים במיטה, המצעים הם חדשים ואני לובש גופיה במיטה.
אולי אני נראה גברי וזקן בה... |