הקדמה: אבקשכם לא להתאמץ. הסיטו את התדירות לזאת שישנה בתוכו
של התוף העמום שאיננו רואים והוא מערה במים זולגים בה לאט.
ובפנימה חם וקר כאחד.

פרק 1.
עדיין הייתי חוקר ומגירות חיי הפכו מוכרות יותר. הידועה לכם
התחושה? פותח אתה מגירה ומזהה בה מצית או קופסת פלסטיק אשר
הייתה לך כבר משך תקופה של 20 שנה. אתה נזכר בפעם האחרונה שבה
ראית את הקופסה וגם אז היו אי אלו שנים כבר שהיא ברשותך. אז יש
פרדוקס כשאתה נזכר שכבר נזקרת לזה כבר.  ועדיין הייתי חוקר.
הייתי מחפש בקדחתנות מתוך ערימות הניירות האבסטרקטים והחפצים
הלוגיים המבולגנים שבמוחי. בונה ומפרק. חיפשתי את הנשל שממנו
אצא. אחר. נקי. נושם פתאום. מ פ ו ש ק.
היו שינויים. תאוותי לנשים עלתה וירדה. יותר הייתי נואש יותר
חושק. הטעם מגורה יותר. אותו סוד עמום של האהבה עדיין חיפשתי.
אבל פחות שמעתיו.
ודבר אחד עמד כסלע עצום בגובהו. מלא הדר לא ידוע בעופל המוצלל.
המחקר! אפל ומלא מסתורין כתמיד. מדבר ומלחש בדקות סמויות. לא
עוד הייתי בא בטיסה וגולש בו כבצעירותי. עת הייתי מרחף במעלה
השלילה הלוגית הבונה-אינדוקטיבית. יוצר שיטות. נוסק קורס מרחף
צונח. על פניי חיוך הפרא, הצחוק הנורא. שיטות של שיטות קורסות
במפח נפש כמפל ויוצרות חיות טורפות בהררי הררים נוסקות כלפי
תהומות שבחלל המידע. והייתי מבהיק מעלה וצונח קלות. לא עוד...
ככלי נגינה הייתי. עתיק ונכון וכבד ומתנגנות היו בי הדי
מחשבות. חלקם מפחידות אף יותר ועמוקות אף יותר. מתנגנות כאהובה
לוטפת לעתים ושקטה לעתים כאדוות האגם. מהבהבות כגחלים לוחשות
ואז שותקות שוב. מעלות בי חיוך מריר מתוק ויודע.
עוד הייתי חוקר.
דירתי הייתה עשויה בעיקר עץ חום. די אלגנטי. חדרי העבודה אבל
היו ריקים לבנים כאשר אהבתי. הייתי יושב בחדר קטן יחסית שבו
הפכתי את ארונות הקיר אשר היו בכל חדר לארונות ספרים. ידעתי
שלא אצטרך כל כך הרבה ארונות בגדים. אבל אחותי ואמי אמרו שזה
דבר טוב. יום אחד לקחתי מברג פיליפס (אני קורא לו פיליאס)
והוצאתי את כל הדלתות של הארונות ושמתי ספרים. זה התאים בדיוק.
התהליך היה סקסואלי במישור הפאלי.  
בחדרים היה שטיח והייתי מעשן סיגרים קטנים. זאת משום שהתגעגעתי
לדברים. התגעגעתי למשל לסבי. רציתי שיהיה כאן איתי בדירה. ישב
במשקפיו השחורות הגדולות ובזקנו הלבן. ישחק איתי שוב שחמט. ישב
בכורסה המתנדנדת שעוד שמרתי. יכעס לרגע על כך שדברים בעולם לא
מתנהלים נכון. הרי זה מענג ביותר!  כעסו זה. כעס קבוע מחזורי
ומבודח. כמו משב רוח רענן.
לכן הלכתי לא מזמן ושמתי בסלון שלי את הכיסא המתנדנד המנדנד
שלהם. לא גדול. והוא יושב איתי שם בסלון ומתחממת גם היא עם
התנור הפועל תמיד על השטיח מקיר אל קיר. יש בכיסא שלוש נקודות
שחורות ולעתים בעת מודעות מצוקתית של שכיבה של סתם על השטיח
אני אומר להם:"זה סימבולי" והם לא מבינים כמובן ומפעילים שוב
את הכעס המבודח המצחיק על מנת להרגיע אותי - ולהחזיר למציאות
ואני נוחת לקרקע עייף ונח... המציאות עוטפת מחממת.
אני חושב שהפתעתו  של הקן גדול יותר מהלם המרחבים.  
והכיסא, משקיף על ספריי. ספרים ספרים מכל כיוון, גם הם נחים.
והיא אומרת - את זה אני מכירה ואת זה לא. אבל טוב הדבר שאתה
לומד. לימודים זה הכי חשוב.

עוד דיירת בדירתי הייתה הבדידות. היא הייתה שותפה יפה אך שקטה.
לרוב לא הייתה עושה יותר מדיי רעש למעט מסיבות שהייתה עורכת
אחת לכמה זמן. כשהייתי קורא בסלון היא הייתה באה ומצטרפת
ויושבת לידי יחפה באינטימיות פלגמטית. תמיד שאכלתי היא הייתה
רוצה לבוא גם למטבח. אדישה שקטה ויפה.
בלילה הייתה יוצאת לחופשי נשמתה האמתית ואז היינו כשני ילדים.
מתכרבלים זו בזו, חודרים זה לזו.
"קר לי".
"גם לי"
ככה.