דובי יושב על הספסל בקו 51 מתל-אביב לפתח-תקווה, רגליו הקצרות
נוגעות-לא נוגעות ברצפה המלוכלכת. השעה קצת אחרי שבע בערב.
בשעה זו האוטובוס בדרך כלל מתמלא בחרדים שעושים דרכם חזרה לבני
ברק. הוא לופת בחוזקה את העמוד כשהאוטובוס פונה לרחוב המסגר,
ומביט בנוסעת שיושבת מולו. אישה צעירה, כבת עשרים, אולי. דובי
נסע בקו הזה מאות פעמים. לפי הצורה בה המטפחת מסודרת על ראשה,
דובי יודע שהיא עוד לא נשואה. חצאיתה הארוכה והשחורה, כמעט
ונוגעת בנעלי הלכה הלבנות. חולצתה הכחולה, המכופתרת בקפידה עד
הסוף, בשרווליה הארוכים, כאילו מתכחשת לחום חודש אוגוסט
התל-אביבי. כל כולה שקועה בספרון קטן שהיא מחזיקה באצבעותיה
העדינות, הופכת את הדפים בזהירות, ביראת קודש מהולה באינטימיות
שקטה.
דובי מחייך אליה. דובי תמיד מחייך. החיוך שלו תפור לו על
הפנים. אבל דובי חושב, שגם אם היה יכול שלא לחייך, עדיין היה
מחייך אליה. היא כשלעצמה, כך נדמה, נותרת לא מודעת לעיני
הזכוכית שלו הנעוצות בה, מוקסמות. האוטובוס עוצר בתחנה במסגר
18 ונוסעים נוספים זורמים לתוך הקו, העמוס ממילא. אישה מבוגרת
וכהת-עור עולה ופונה לשבת במושב שלידו. דובי זז קצת הצידה מתוך
נימוס, ולא בגלל שהוא תופס מקום רב. הוא מחייך גם אליה, אך היא
אינה מחזירה לו חיוך. היא רק מתיישבת, פותחת את תיקה ומוציאה
ממנו מכתבים של רשות כלשהי. דובי לא מתמקד בהם. במקום זאת הוא
מוצא את מבטו נודד חזרה אל הנוסעת הצעירה שמולו. נוסע נוסף
מגיע. הוא נעצר ליד הספסל, מוריד מכתפו תיק גב מנופח, מתיישב
במושב שלידה ומניח את התיק בין רגליו. הגבר בגיל העמידה, נמוך
ורחב. כנראה ממזרח אירופה או רוסיה, חושב דובי, בעוד ריח חריף
של זיעה ישנה אופף אותו.
דובי רואה את הנערה נעה באי נוחות. דומה כי מנסה להידבק בכל
כוחה לקיר האוטובוס. הספרון, עדיין ביד, נותר פתוח אך היא אינה
קוראת בו. דובי מביט בעיניה, היא מנסה להסתיר, אך לא ניתן
לטעות במבט האומלל, אחוז בחלחלה עמוקה. דובי לא מבין בהתחלה,
מה יש בגבר הזר שמעביר בה זעזוע כה עמוק. נכון, ודאי לא נעים
לשבת לידו, אך עד כדי כך? ואז דובי מבין. בכל מהמורה או קפיצה
של האוטובוס, רגלו השמאלית של האיש נוגעת בה. דובי רואה אותה
מתפתלת בחוסר אונים, גופה מתכווץ מכל מגע, כאילו מבקש לקרוע את
עצמו ממקומו ולברוח. היא שומרת נגיעה. פניה לא מצליחות להסתיר
את מצוקתה. בכל פנייה, בכל קפיצה, דובי מבין, גופה מחולל שוב
ושוב על ידי אותו גבר זר, אשר כלל אינו מודע אליה.
אני חייב לעשות משהו, דובי חושב. הוא לא יכול לעמוד מנגד
ולראות אותה בסבלה. הוא מתבונן סביב בנוסעים האחרים. אף אחד
אחר לא שם לב. אף אחד אחר לא מבין. לאף אחד אחר לא אכפת. אבל
לדובי אכפת. הוא קם ממושבו, נעמד ליד האיש הגדול, נאחז בעמוד
ונוגע קלות ברגלו הימנית של האיש. האיש מביט בו לרגע מבולבל.
דובי מחייך אליו ומצביע בכפו הפרוותית אל המושב שהרגע פינה.
האיש מחייך חזרה, שמח, מן הסתם, על ההזדמנות להמשיך בנסיעתו
כשפניו לכיוון הנכון. הוא ממלמל תודה לדובי ועובר למושב שממול.
דובי מביט בפניה של הצעירה בעיני הזכוכית הגדולות והחומות שלו.
היא מביטה בו חזרה, דמעה נוצצת בזווית עינה, וארשת של הקלה
תהומית מתפרשת על פניה. הוא רואה בעיניה. היא מבינה בדיוק מה
דובי עשה. היא מביטה בו בהכרת תודה אמתית, כנה, כזו שאפשר
להכיר רק לזר גמור, הבא לעזרתך ללא סיבה, ללא תועלת אישית,
פשוט כי אכפת לו.
היא הייתה מחבקת אותו עכשיו, דובי יודע, אילו לא הייתה שומרת
נגיעה. |