ראש השנה התקרב בצעדים ענקיים של יום. חשתי שאם לא אעשה משהו,
החג יפתיע אותי כבר מחר.
מאוד רציתי מתנה - אני אוהב מתנות.
לקבל אותן, אני מתכוון. אני לא אוהב לתת מתנות. זה יקר מדי.
ובכן, בדיוק לפני החג התברר לי שלא היו לי בכלל חברים. גם לא
שמעתי על מישהו ובטח לא על מישהי מחוץ לחוג החברים הלא קיים
שלי, שהתכוונו לתת לי מתנה.  לכן החלטתי לקחת את העניינים
לידיי ולפנק את עצמי עם איזה שי שאקנה בעצמי.
מה לא עושים עבור מישהו שאוהבים!

נזכרתי שבעבודה שלי, כאשר שאלתי היום אם מישהו מתכוון לתת לי
מתנה, כולם צחקו ורק המנהל ברוך אמר לי, "בכלבו תמצא מתנה
המתאימה לך, כמו כלום."
העובדים המשיכו לצחוק ביחד עוד זמן מה, כך שהבנתי שהכלום הזה
באמת מצחיק וטוב בשבילי, והחלטתי שזה יהיה מה שאני אקנה במתנה.


בבוקר, הלכתי לחנות במגדלי עזריאלי ושאלתי את השומר בדלת:
"איפה אפשר לקנות כלום?"
"סליחה?"
"לא, לא. לא סליחה, אלא כלום. אתה יודע, כלום."
"אני לא מבין אותך, אדוני."
"אני - רוצה - לקנות כ--ל--ו--ם."
"גם אם אתה תדבר עוד יותר לאט, זה לא יהיה יותר מובן בשבילי.
הייתי שמח לעזור לך, אבל אתה צריך להסביר את עצמך, אדוני."
"תשמע, אני מחפש כלום. איפה אוכל לקנות אחד בשבילי?"
"אני מצטער, אדוני, אך אני בכל זאת לא מבין על מה אתה מדבר."
"אתה יודע מה, איפה אני יכול לראות את הקטלוג שלכם?"
"באינטרנט, אדוני."
"כמובן. אבל אני כבר כאן. האם יש אפשרות שאני אראה אותו
כאן?!"
"אהה, כאן. אם אתה רוצה לראות את הקטלוג, אתה צריך ללכת לשירות
לקוחות. אני כמעט בטוח שאצלם הוא חייב להיות."
"ואיפה השירות הזה נמצא? תגיד לי, אני נראה לך נגר? אני צריך
להוציא כל מילה מפיך עם צבת?"
"אני לא יודע איפה זה. אני רק יודע מה נמצא בקומה זו. ושירות
הלקוחות לא נמצא כאן. אני בטוח בזה, אדוני."
"טוב, תודה רבה לך."
"אה, זה בסדר. יום טוב אדוני. אני שמח להיות לעזר."

בקומה רביעית, עצרתי לקחת אוויר. היה כבר בסביבות הצהריים, אבל
הזמן חלף במהירות כאשר בכל קומה הייתי פוגש מוכר או מוכרת,
לפעמים שתיים, שהיו אומנם מוכנים לעזור, אבל לא ידעו שום דבר
בקשר לשרות לקוחות חוץ מהעובדה שהוא לא נמצא בקומה שלהם. והיו
מוסיפים, "אבל, אדוני, אולי בינתיים, כל עוד לא מצאת כלום,
תרצה לקנות משהו מועיל כאן? לדוגמה, תן לי להראות לך..."

הסתכלתי לימיני ופתאום ראיתי דלת מרוחקת. דלת מאוד אפורה, לא
מעוררת עניין ואפילו קצת דוחה. משהו אמר לי לבדוק מה כתוב
עליה. אימצתי את עיני, אבל לא יכולתי לראות את הכתוב. אז
התקרבתי, אימצתי את עיניי עוד יותר, ועדיין לא יכולתי לקרוא.
אז ירדתי קומה אחת למטה לקנות זכוכית מגדלת. חזרתי והסתכלתי
דרכה על הדלת: "שירות לקוחות. תיכנסו, אם אין לכם משהו יותר
מועיל לעשות. ותשתדלו לא להפריע."

אז אני נכנסתי פנימה. שתי נשים ישבו שם ושתו קפה. הבנתי שהן
יכלו לעשות את זה כל היום - באמצע החדר היו כעשרים תרמוסים.
כתמים חומים על הרצפה מתחתיהם רמזו בצורה די ברורה על תכולתם.

"שלום."
"כן! מה אתה רוצה, בחור צעיר!"
"האם אני יכול להפריע לכן?"
"למה?"
"ובכן..."
"נו, תגיד כבר מה שרצית. מהר, אנו עסוקות, אין לנו כל היום
לדבר איתך!"
"ובכן, אני מחפש כלום ואמרו לי שאולי תוכלו לעזור לי למצוא
אותו." עכשיו, כאשר סיימתי את המשפט במהירות, התחלתי לנשום
שוב.
"וכעת, תחזור על מה שאמרת אבל בחצי המהירות, כך שאוכל להבין!"

"מצטער."
"אל תצטער. קדימה, תגיד כל מה שיש לך. אל תשמור דברים בבטן!"
"אני לא שומר בבטן דבר. יש שם רק ארוחת הבוקר. אני באמת חייב
להוציא אותה?"
"לא, אל תוציא שום דבר מהבטן. בטח לא ארוחת הבוקר. התכוונתי
שתספר מה שיש לך."
"אבל זה העניין - אין לי כלום ואני מחפש אותו."
"את מה אתה מחפש?"
"אבל כרגע אמרתי - אני מחפש כלום."
"המם... למה?"
"אני רוצה לקנות אותו בתור מתנה לעצמי."
"טוב, אז תשלם!"
"סליחה?"
אני מתכוונת שאני עוד מעט אראה לך את הכלום. אבל קודם אתה חייב
לשלם."
"כמובן. כמה?"
"כלום," ושתיהן צחקקו.
"כלום?"
"ובכן, לא לגמרי כלום, רק כמעט כלום - מאה שקלים בלבד."
"אה. זה זול. הנה לך."
"בסדר גמור, בוא אחריי."
והיא לקחה אותי לשירותים. היא נכנסה לגברים ועצרה מול הראי.
"תראה. הנה."
"מה?"
"כלום שאתה כל כך חיפשת." האישה חייכה אליי והוסיפה, "יש לו
אפילו שם חיבה: כלומניק."
הסתכלתי במראה וממנה הביט אלי כלום מוחלט.

שמח, שמצאתי את מה שחיפשתי, חזרתי הביתה.