[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







אריק שמבוזי
/
לתפוס את הדאו

פגישה מס' 7

אני עומד מול הכניסה לקליניקה ברחוב ביאליק 25 ברמת גן, ושואל
את עצמי, כמו בכל פעם, למה אני ממשיך להגיע לכאן. חוץ מזה שזה
תירוץ טוב לחזור להסתובב בעיר בה גדלתי, להתרפק על המקומות
הישנים. גן הקופים, כיכר רמב"ם, המזרקה. הייתי מטייל שם עם
אימא שלי כשהייתי בן שלוש. יכול להיות שאני זוכר את זה? אין
סיכוי. זה זיכרון של זיכרון, כמו שטליה אומרת. אם מספרים לך את
זה מספיק המח שלך הופך את זה לזיכרון שלך. באיזשהו שלב אתה כבר
לא יודע להבדיל. יש לי הרבה כאלה, אני חושב.
בהתחלה נהניתי. זה קצת מוזר, להגיד שנהניתי, לא? זה לא מהדברים
שאתה עושה כדי ליהנות. אבל זה היה סוג של מפלט, אני מניח.
להתרחק מהעבודה, מהילדים, בלי פלאפון, בלי הצקות, ופשוט לדבר.
דיברנו על הבית, על הילדים, על ההורים שלי, היחסים עם האחים,
הילדות, הצבא, הזוגיות - הכל. היה לי קל להיפתח אליה. יש בה
משהו מרגיע, בטוח. הרגשתי שהטיפול בפני עצמו גורם לי להרגיש
טוב, ולא כל כך משנה אם נצליח לפתור איזו בעיה קיומית, אם יש
כזאת בכלל. זה היה בהתחלה.
משום מה בשתיים-שלוש פגישות האחרונות זה השתנה קצת. טליה
התחילה להתעכב על כל מיני נקודות, לשאול דברים נורא ספציפיים.
דברים שקרו מזמן ואני בכלל לא זוכר. לא שאני מומחה, אבל לי זה
מרגיש כאילו היא מנסה לתפוס זבוב עם סיכה. אני כבר לא נהנה.
בכל זאת אני נכנס, מטפס במדרגות לקומה שנייה, לוחץ על הזמזם.
הדלת נפתחת מיד (בשביל מה זמזם אם ישר פותחים לכולם?), ואני
פוסע לתוך החדר ויושב על אותו כיסא כמו בכל שבוע. אחרי חמש
דקות, כמו שעון, יוצאת מהחדר המטופלת הקבועה שלפני, שאינני
יודע את שמה. אני לא יכול שלא להבחין בעיניים האדומות. WTF ?
ברצינות? מה הן עושות שם? ככה אמורה להיראות פריצת דרך?
אני עובר את הדלת הכהה עליה מתנוסס שלט הזכוכית עם הכיתוב
השקוף למחצה: "ד"ר טליה אבן-דרור, פסיכולוגית קלינית". היא
מרימה את עיניה מהקלסר, מסירה את משקפי הקריאה, ומחייכת אלי.
 "איתן, מה שלומך?" היא אומרת. "בוא, תיכנס בבקשה."
אני נכנס ומתיישב על הכורסא. ציפיתי בהתחלה לספה, אבל טליה
אמרה שספות זה כבר פאסה, ואפילו היה לה פעם מטופל שנרדם באמצע
הטיפול. "תשתה משהו? קפה?"
 "לא תודה, אני בסדר." אני אומר. האמת שגם הכורסא ממש נוחה.
הייתי ישן עליה בכיף.
 "איך עבר עליך השבוע?" היא שואלת לאחר השתהות קלה. אני חושב
לרגע איך עבר עלי השבוע.
 "בסדר," אני אומר, "סבבה, כאילו, לחץ בעבודה קצת, רצים סביב
השעון, גנים, חוגים.. שבוע רגיל אני מניח."
 "משהו מיוחד שקרה השבוע?" היא מדפדפת קצת בקלסר, נעצרת על
עמוד מסוים.
 "לא ממש".
 "אוקיי," היא אומרת, ומחזירה את המשקפיים לאף. " אם כך אז
הייתי רוצה להמשיך מאיפה שהפסקנו בפעם שעברה. דיברנו על הילדות
שלך, גרתם תקופה אצל סבא וסבתא שלך... כאן ברמת-גן אם אני לא
טועה?"
 "אממ.. כן. לא רחוק מפה למען האמת, היינו שם אולי חצי שנה עד
שההורים שלי מצאו דירה," אני אומר.
 "ואיך התקופה הזו זכורה לך? חיובית, שלילית?"
 "חיובית, נראה לי." אני חושב רגע. אני בקושי זוכר משהו מאותה
תקופה.
 "אוקיי," היא אומרת. "היית אז בן..."
 "חמש."
 "חמש," היא מניחה את הקלסר חזרה על השולחן. "אז אנחנו מדברים
על שנת 1982? 1983?"
 "אממ... '82."
 "אלף-תשע-מאות-שמונים-ושתיים." היא חוזרת ומתבוננת בי. "מה
הזיכרון הכי ברור שלך מאותה תקופה? "
דבר אחד. "הטיולים עם סבא." אני אומר. "ללא ספק."
 "ואהבת את הטיולים, אני רואה."
 "כן, מאוד."
 "היה איזה מקום ספציפי שהייתם הולכים אליו או שכל פעם מקום
אחר?"
 "תמיד לאותו מקום," אני אומר. "הבית שלהם היה קרוב מאוד
לירידה לנחל."
 "הנחל?" היא מביטה בי במבט תמוה. "אמרנו שגדלת ברמת גן."
 "כן". אני אומר. "נחל איילון. היינו יורדים ברגל והולכים עם
הנחל, לפעמים עד פארק הירקון."
 "אה," היא צוחקת. "אתה צודק. פעם היה פה נחל. טוב, אל תאשים
אותי, גדלתי בבאר שבע."
 "כן, אני יודע." אני מגחך. "זה קשה להאמין שפעם היה פה נחל
יפה. האפיק המזרחי גרם להצפות אז ייבשו אותו בשנות השמונים
כשבנו את נתיבי איילון. פעם היו שם דגים. הוא ידע לדוג, סבא
שלי. לא סתם לדוג, הוא היה מהחברה האלה שיכולים לתפוס דג עם
מקל, חוט וחתיכת עגבנייה. היינו יורדים למטה ממש מאחורי הבית,
השכונה שלהם הייתה ממש בקצה של הכביש. הולכים על השביל בשדות,
עוברים את הצינור עם הדאו..."
 "דאו?" היא קוטעת אותי.
אני צוחק. "אה, זה סתם. סתם צ'יזבט שסבא שלי היה מספר לי
בטיולים. היה שם צינור ביוב ענק מבטון וסבא שלי אמר לי שבתוך
הצינור גר דאו. עד היום סבתא שלי צוחקת עלי שהאמנתי לו..".
 "רגע," היא אומרת, חצי בחיוך. "אתה חייב להסביר לי מה זה
דאו." היא נראית מסוקרנת. מכל הדברים שסיפרתי, זה מה שמעניין
אותה?
 "דאו? אה... דאו זה שד, בערבית. מין מפלצת כזאת." אני אומר.
אין לי מושג מה חשבתי דווקא על זה פתאום. איזו טעות. עכשיו היא
תפתח על זה תחקיר.
 "אה," היא אומרת ומרימה גבות. "מעניין. ותגיד, אמרת שהייתם
תמיד הולכים לאותו מקום. סבא שלך - הוא היה עקבי עם הסיפור הזה
של הדאו או שזו הייתה מתיחה חד פעמית?"
 "עקבי לגמרי." אני אומר. "כל פעם שהיינו עוברים שם. 'תיזהר
מהדאו, שלא יתפוס אותך...' "
 "והאמנת לו?" היא מסתכלת עלי פתאום.
ברור. הייתי בן חמש. "לא. לא ממש." אני מחכה לאישור. היא
ממשיכה לבהות בי. "כלומר אני מניח שידעתי באיזשהו מקום שהוא
סתם עובד עלי."
 "ניסית פעם להיכנס? לבדוק מה באמת יש בפנים?"
 "אה... לא. ממש לא. הוא גם לא היה נותן לי, אני חושב."
 "בגלל הדאו?"
אני תוקע בה לרגע מבט, לא בטוח אם היא מתלוצצת או לא. "מה
פתאום?" אני צוחק. "כי זה היה מסוכן כנראה."
היא ממשיכה. "אתה זוכר פרטים מהמקום?"
זבוב עם סיכה. אני חושב. מה היא נתפסה עכשיו על הסיפור הזה?
"כן, אני מניח." אני אומר לבסוף. " השביל היה לבן, היה אז קיץ.
היו הרבה קוצים ועצי קיקיון. הצינור שכב על צד הגבעה, כאילו
הצד האחורי שלו תקוע בפנים. הוא היה ענק. היה חושך בפנים.
מאחוריו היו אקליפטוסים..."
טליה לא אומרת כלום. במקום זה היא לוקחת מהשולחן את הקלסר
השחור, פותחת ורושמת משהו. אחר כך היא מניחה אותו חזרה על
השולחן.
 "מה..." אני אומר. "יש לזה משמעות בעינייך?"
היא מחייכת אלי. "קודם כל, לכל דבר כמעט יש משמעות. דבר שני,
שמת לב כמה פרטים אתה זוכר מאותו מקום מלפני שלושים ושלוש שנה?
אז הייתי אומרת שכן, יש לזה משמעות בעיניי כיוון שיש לזה
משמעות בעיניך."
התחקיר ממשיך. היא שואלת עוד ועוד פרטים. אני מאבד קשר עם
הזמן. לבסוף היא אומרת: "אוקיי, התשתי אותך, אני רואה. שבוע
הבא באותה שעה?"
 "כן," אני אומר וקם ללכת. "סבבה."
 "אה, איתן?" היא קוראת שנייה לפני שאני יוצא מהדלת. "יש לי
שיעורי בית בשבילך - אתה יכול לשאול את ההורים שלך אם זכור להם
משהו מיוחד מאותה תקופה?"
 "משהו מיוחד? כמו מה?"
 "כל דבר." היא אומרת. "כל מקרה שזכור להם וקשור אליך."
 "אוקיי." אני אומר.



פגישה מס' 8

אני מתיישב בכורסא, רועד מקור. לא כל כך כיף להתרפק על אתרי
ילדותך כשאתה בגשם שוטף בלי מטרייה. טליה מביטה בי במבט אימהי
שכולו רחמים. "להכין לך משהו לשתות? שוקו חם, אולי?"
שוקו חם נשמע לי נהדר ברגע זה. " נס, אם יש." אני אומר. האם כל
הפסיכולוגים מנסים לגרום לך להרגיש כמו ילד קטן כשאתה מגיע
אליהם? אני שותה ומחמם את הידיים עם הספל. תוהה למה לא הסכמתי
לשוקו.  
 "אז בשבוע שעבר קיבלת שיעורי בית." טליה אומרת לבסוף, לאחר
שהיא לוגמת מהספל שלה ומתיישבת. הריח משגע אותי.
 "אממ... כן." אני אומר.
 "נו, אז היה משהו?" היא פותחת את הקלסר ומרכיבה את המשקפיים
העדינות. אני מביט בה רגע. מנסה לאמוד את הגיל שלה. לא קל
בימינו. יותר מחמישים, זה בטוח. שישים אולי? ידיים קמוטות מעט,
עור פנים יחסית חלק. אבל זה יכול להיות גם גנים טובים או
טיפולים פלסטיים. היא בטח יכולה להרשות לעצמה עם התשלום שהיא
גובה לשעה. תספורת קצרה, שיער צבוע מן הסתם בגוון בלונד אדמדם,
ללא שורשים לבנים נראים לעין. מטופחת, אבל לא בהגזמה. איפור קל
או לא בכלל. אני קולט שאולי בהיתי בה יותר קצת יותר מדי.
 "אה.. טוב," אני אומר לבסוף ומשפיל מבט. "אז אבא שלי בקושי
זכר שגרנו פעם ברמת גן. לא מפתיע, הוא היה כל הזמן בעבודה מן
הסתם."
 "ואימא שלך?"
 "כן." אני משתהה מעט. "היה מקרה אחד שהיא הזכירה. קצת לפני
שעזבנו חזרתי הביתה בערב פצוע."
 "פצוע? באיזה אופן? איך זה קרה?"
אני מגרד קלות בראשי. "אז זהו שאני לא ממש יודע. זה מוזר לי כי
לא זכרתי את המקרה הזה בכלל. אימא שלי סיפרה שיום אחד, זה היה
בחופשת הקיץ, ירדתי למטה בצהריים ולא חזרתי. זה לא היה נדיר
שהיינו משחקים למטה בשכונה עד הערב. אני זוכר איך שהאימהות היו
צועקות לילדים מהמרפסת לבוא לאכול. אבל אני כנראה לא הייתי
למטה. כשהחשיך הם התחילו לדאוג וירדו למטה לחפש אותי. הם כבר
עמדו להתקשר למשטרה ופתאום הופעתי. הייתי יחף, כפות הרגליים
שלי היו חתוכות ודיממתי. לקחו אותי למיון. מוזר שאני לא זוכר
מזה כלום. זה נשמע די טראומטי לילד קטן."
טליה שותקת לרגע. היא לא רושמת בקלסר. רק מתבוננת בי במבט
רציני. לבסוף היא אומרת: "היא זכרה עוד משהו, אימא שלך?"
 "כן. היא אמרה שכולם היו מאוד מודאגים, אבל סבא שלי לקח את
זה ממש קשה. היא אמרה שהוא ממש רתח מזעם. היא אמרה - וזה ציטוט
שלה, ' בחיים לא ראיתי אותו כל כך כועס.' ".
 "היא ידעה להגיד לך למה?"
 "לא ממש." אני אומר. "אני חושב שזה היה הגיוני שהוא יכעס.
הוא גם היה טיפוס כזה, עם טמפרמנט."
 "הוא דיבר אתך על זה אי פעם?"
אני מנסה לחשוב. "לא שאני זוכר."
 "אוקיי." טליה אומרת לבסוף. "מה קרה אחר כך?"
 "אחר כך עזבנו. כמה חודשים אחרי זה חפרו שם את כל האזור.
אחרי שפתחו את הכבישים סבא וסבתא שלי סבלו מאוד מהרעש, ועברו
דירה. וזהו."
טליה עוצרת לפתע, מרימה את הגבות מסתכלת בתמיהה על התיק שהנחתי
על השולחן הקטן בינינו. "איתן, חזרת לעשן?"
 "אה... פה ושם," אני אומר נבוך. היא בטח ראתה את הווינסטון
לייט מבצבץ מהתיק. "בקטנה. אל תספרי לאשתי."
זה מבט של דאגה או אכזבה? אני תוהה למה זה אכפת לי בכלל. אני
בכלל חייב לך משהו, טליה אבן-דרור פסיכולוגית קלינית? אז למה
בכל זאת אני מרגיש צורך לתרץ? "סתם, הלחץ בעבודה עלה קצת..."

 "חבל." היא אומרת. "סיפרת לי לפני כמה מפגשים כמה זה היה קשה
להפסיק."
 "כן," אני אומר, כנוע.
 "אמרת, אני זוכרת אפילו, שזה אחד הניצחונות החשובים שלך על
עצמך."
טוב, נכון. אמרתי את זה. "אז אני מניח שעצמי ניצח בסוף בכל
זאת." אני מנסה, כדרכי, להשתחרר מהאחיזה בעזרת קצת הומור. "אבל
אני עוד אראה לו."
 "אני לא שופטת, חס וחלילה." היא אומרת לבסוף. לא, את לא, אני
חושב. את גורמת לי לשפוט את עצמי.




פגישה מס' 9

אני חוזר לשבת בכורסא כמדי שבוע. אם שאלתי את עצמי לפני כמה
פגישות לאן כל זה הולך עכשיו אני כבר ממש לא בטוח שזה הולך לאן
שהוא. אני תוהה אם נמשיך לדבר היום על רמת גן ועל סבא ועל שנות
השמונים ואם הייתי במחנה של מדונה או של סינדי לאופר.
להפתעתי, כמעט אבל לא בדיוק.
 "אני רוצה לדבר היום על משהו קצת שונה." טליה אומרת. "עשיתי
קצת מחקר על התקופה, כדי למצוא אירועים שקרו באותם שנים ולראות
איך הם השפיעו עליך, מוכן?"
רמת גן וסבא לא, שנות השמונים כן.
 "למה לא?" אני אומר בבדיחות. "קצת נוסטלגיה. יכול להיות
נחמד."
טליה מחייכת. "אוקיי, אז היה סיפור די מפורסם בזמנו, אפילו אני
שמעתי עליו, כשקראתי בארכיון החדשות גם אני זכרתי משהו
במעומעם. הייתה פרשה של שמונה ילדים שנעלמו בגוש דן. לא ביחד.
במשך תקופה של כמה שבועות, כל פעם היה נעלם ילד אחר. כל האזור
היה די בפאניקה מהסיפור הזה. זה היה, נחש מתי? ב- '1982. אתה
זוכר?"
כן, זכור לי משהו כזה. "נראה לי שכן," אני אומר לאחר כמה שניות
של מחשבה. "אני גם זוכר סיפור כזה. ילדים נעלמו מגני שעשועים
וכאלה. אני אפילו זוכר, שעשו על זה כתבה במבט שני."
 "מבט שני?" טליה צוחקת. "אתה בטוח שזה היה מבט שני?"
 "כן, לגמרי." אני אומר. "תצחקי תצחקי, אבל מבט שני היה שוס
בזמנו. אני זוכר שישבתי וראיתי את זה עם ההורים שלי, שזה בפני
עצמו היה נדיר כי לא הרשו לי לראות טלוויזיה עד מאוחר. אני
זוכר שעשו מין אילוסטרציה של מישהו מתחבא בשיחים. אמרו משהו על
זה שהמשטרה מחפשת סובארו לבנה. שעכשיו כשחושבים על זה, זה די
אידיוטי כי לחצי מדינה הייתה אז סובארו לבנה ולחצי השני סובארו
בצבעים אחרים. עד כמה שאני זוכר, מעולם לא מצאו את הילדים, או
את החוטפים, אם היו כאלה."
 "מרשים," טליה אומרת. "אתה זוכר המון פרטים מהמקרה הזה. וזה
אומר ש..."
 "זה השפיע עלי רגשית..." אני מדקלם בקול מעצבן.
 "נא-כון," היא מחקה את הקול המעצבן שלי.
ובכל זאת. "אני לא רוצה להישמע חוצפן," אני אומר.
 "אבל..." היא אומרת ומטה את הראש הצידה.
 "אבל... אני באמת לא רואה איך כל הסיפורים האלה קשורים
לבעיות שלי. כאילו, המון דברים קרו בשנת '82. רבאק... אשתי
נולדה בשנת '82. הייתי אומר שזה קצת השפיע על החיים שלי."
 "אבל אז לא הכרת אותה."
 "אוקיי, פייר. אבל מה עם זה שאחותי נולדה ב- '82. זה אולי
השפיע עלי רגשית קצת יותר... ילד בן חמש, אחות חדשה, קנאה,
תשומת לב... והיחסים שלי עם אחותי כילד היו..."
 "נוראיים." היא קובעת באכזריות. "טוב, אל תסתכל עלי ככה -
אני רק מצטטת אותך."
 "סבבה, נו?" אני מרים את שתי כפות ידי. "סליחה, ד"ר, אני לא
רוצה חס וחלילה לעשות את העבודה במקומך, אבל לא כדאי שנתמקד
בדברים האלה במקום במבט שני?"
טליה מחייכת. "תמיד כשאנשים אומרים שהם לא רוצים להישמע
חוצפנים..." היא לא מסיימת את המשפט. "אבל אני מבינה אותך.
ואתה לא טועה, כמובן. עוד נגיע ליחסים שלך עם אחותך. אבל להיום
אני רוצה לדבר עוד קצת על איך הרגשת כשנחשפת לסיפור ההוא."
טוב, זה כבר לא זבוב עם סיכה, זה פרעוש עם נעץ. אני מביט בשעון
ומתפלל שהזמן יעבור.



פגישה מס' 10

   "אני רוצה להפסיק את הטיפולים."
אם תפסתי אותה בהפתעה, היא לא מראה את זה. "אוקיי," היא אומרת.
"אני מכבדת את ההחלטה שלך, כמובן. אני מניחה שחשבת על זה לא
מעט."
אני מהנהן.  זהו. אמרתי את זה. זה היה מספיק קשה גם ככה ואני
לא מתכוון לחזור על עצמי, או לפחות מקווה שלא אצטרך. משום מה
הייתי בטוח שהיא תתנגד. אבל זה לא מקצועי, אני מניח, לנסות
לשכנע את המטופל שלך שהוא צריך טיפול. ואולי אני באמת צריך
טיפול, אבל לא את הטיפול שלה. אולי לא הייתי מושלם לפני זה ,
אבל הייתי בסדר בסך הכל. מאז שהתחלתי את הטיפול, חזרתי לעשן,
הפסקתי חדר כושר, הפסקתי לישון טוב בלילה, ואה, כן. התחילו לי
סיוטים.
 "אבל," היא אומרת. אה, אני חושב, יש 'אבל'. "אכפת לך, רק אם
אתה מעוניין כמובן, לספר לי מדוע הגעת להחלטה?"
הנה זה בא. מקצועי או לא, היא לא תיכנע בלי לתת פייט. "מה זה
משנה?" אני אומר בתקווה לסגור את העניין כאן ועכשיו.
 "זה לא משנה. אני מבינה שכבר הגעת להחלטה." היא מחזירה. "אבל
יש לנו שעה. כבר שילמת על הפגישה הזו. מה יש לך להפסיד? אם שום
דבר אחר, זה יעזור לי להפקת לקחים מהטיפול."
בסדר, אני חושב מה להגיד. צעד לא במקום ואני נופל. יש לה השפעה
עלי, ואולי זה מה שמפריע לי יותר מכל דבר אחר. "אני פשוט לא
מרגיש שהטיפול עוזר." אני אומר לבסוף.
 "דיברנו בפגישה הראשונה על הציפיות שלך מהטיפול." היא אומרת.

 "כן, בדיוק."
 "ואתה מרגיש שהטיפול לא בדיוק עונה על הציפיות האלה."
 "בדיוק." אני אומר. "כלומר, דיברנו על המון דברים בהתחלה,
אבל בשלוש הפגישות האחרונות אנחנו רק מדברים על סבא שלי
והתקופה ברמת גן, ושנות השמונים ומבט שני. מה עם כל השאר?
לדוגמה, סיפרתי לך שההורים שלי לא הפסיקו לריב מולי כשהייתי
ילד. שהייתי מחביא את הראש מתחת לכרית כדי לא לשמוע את הצעקות
שלהם. שהייתי סוגר את הדלת ובוכה בחדר בכל פעם. אני לא
פסיכולוג כמובן, אבל לא אמורה להיות לזה השפעה יותר גדולה מסתם
קיץ ברמת גן???"
אני קולט שאני צועק. ולמה לעזאזל יש לי דמעות בעיניים? זהו,
הפכתי למטופלת של חמש-וחצי שאני לא יודע את שמה? איזה בולשיט
גמור! ובאיזו קלות היא עשתה את זה. אני טמבל. הייתי צריך לחתוך
את זה מזמן.
היא מביטה בי ברכות, בחיוך קטן של הבנה. "אתה צודק לגמרי."
היא תופסת אותי בהפתעה. "אני צודק לגמרי?" אני חוזר אחריה כמו
ילד שפתר בטעות תרגיל בחשבון.
 "כמובן." היא אומרת. "ליחסים בין ההורים שלך הייתה השפעה
עצומה על האישיות שלך. הייתי אומרת אפילו שזה עיצב חלק גדול
ממי שאתה היום. דבר כזה ישפיע על כל אחד. אבל אתה מבין, איתן,
על כל אחד זה משפיע בצורה שונה. עליך זה השפיע לכיוון חיובי."
 "חיובי?!" אני אומר כמעט בלעג. "איך דבר כזה יכול להיות
חיובי?"
 "תסתכל על עצמך." היא אומרת. "אתה אבא נהדר, אתה בעל מסור,
אתה איש משפחה. אתה אמרת לי בעצמך שאתה מנסה לא לחזור על
הטעויות שההורים שלך עשו. לקחת את הסבל שלך בילדות ולמדת ממנו,
הפכת אותו. שינית אותו למשהו טוב."
פאק, היא טובה.
 "אל תהיה מופתע." היא אומרת. "זה לא נדיר שהורים שחוו ילדות
קשה נלחמים כדי לחסוך אותה מהילדים שלהם. לפעמים זה מצליח,
לפעמים לא. אצל כל אחד זה מתבטא באופן שונה."
 "אוקיי," אני אומר, המום. "אף פעם לא חשבתי על זה ככה. תמיד
הייתי בטוח שזה מה שדפק אותי מלכתחילה."
 "אני לא חושבת." היא אומרת. "אני בדרך כלל לא נוהגת לדון
בטיפול באמצע הדרך, אך מכיוון שזו הפגישה האחרונה שלנו אני
ארשה לעצמי. כשבאת אלי בפעם הראשונה התלוננת על חוסר היכולת
שלך להשלים דברים. היית תלמיד מצוין, אבל הזנחת את הבגרויות.
סיימת קורס מפקדים בהצטיינות, אבל חתמת וויתור בקורס קצינים.
משכת את התואר שלך שבע שנים. אתה מרגיש שאתה לא מתקדם בעבודה,
כל הדברים האלה. אתה שם לעצמך רגלים בכל פעם שיש לך הזדמנות
להצליח."
וואו, אוקיי. כן, אני מניח שאמרתי את כל הדברים האלה, אבל אף
אחד מעולם לא שם לי אותם ככה מול הפרצוף. מלמלתי "כן?" חלוש.
 "אני חושבת שכל הדברים האלה מגיעים ממקום אחר." היא אומרת.
 "מאיזה מקום?" אני שואל.
 "פחד."
אני מרים את ראשי. "פחד?"
טליה מהנהנת. שתיקה ארוכה שוררת בחדר. לבסוף היא אומרת :
"איתן, סבלת מסיוטים בתור ילד?"



פגישה מס' 11

 "דיברנו בפעם הקודמת על הסיוטים שהיו לך בילדות." טליה אומרת
ומסדרת את משקפיה. "אתה יכול לספר לי קצת עליהם? היה לך חלום
שחזר על עצמו או שבכל פעם משהו אחר?"
האמת שבהתחלה גם את זה לא זכרתי. לקח לי זמן, אבל זה מתחיל
לחזור אלי. "לא זה ולא זה." אני אומר. "זה היה בכל פעם חלום
אחר אבל עם אותו סיום. זה היה יכול להתחיל כמו חלום רגיל, בכל
סיטואציה. לפעמים אפילו הייתי חולם שאני נמצא באותו המקום,
כלומר בחדר שלי במיטה או על הספה בסלון, בדיוק בתנוחה שבה
שכבתי לישון. אבל אז משהו היה משתנה."
 "תסביר."
 "קצת קשה להסביר את זה. כאילו הייתי מקבל את התחושה, או את
הידיעה, שמשהו עומד להגיע."
 "מה עומד להגיע?"
אני חושב לרגע, משתהה, והבהירות של הזיכרון מתגברת. "משהו רע."

טליה מתבוננת בי בדריכות. "אני יודעת שלא קל לדבר על זה." היא
אומרת. "נזכרת עכשיו בחלום ספציפי?"
אני שוכב על הספה בסלון, נרדמתי אבל העיניים שלי פקוחות. מולי,
על הקיר, שעון מטוטלת גדול שאבא שלי הביא מדרום אמריקה. הבית
שקט למעט צליל המטוטלת. אני מביט בשעון הגדול.
השעון נעצר.
ואז אני יודע. אני יודע שמשהו מגיע. משהו מגיע לקחת אותי. אני
מנסה לקום ומגלה שאני לא יכול לזוז. אני מנסה לצעוק אבל לא
יוצא לי קול.  ואני מרגיש את הפחד. לא פחד כמו של סרטי אימה
כשמבהילים אותך ואתה קופץ. אלא פחד אמיתי, חודר ועמוק, שממלא
לך את הנשמה ומשתק לך את הגוף. אני רוצה למות. אני מעדיף למות
ולא לפגוש את מה שהולך להגיע עכשיו. אני צועק וצועק ללא קול
ואף אחד לא שומע. אני מתעורר בבכי ולא מצליח להפסיק. כן, אני
זוכר. אני זוכר את זה כאילו שזה היה אתמול.
 "לא משהו ספציפי." אני אומר. "חלקים פה ושם."
 "עד איזה גיל זה המשיך?" היא שואלת.
 "שבע, אולי שמונה." אני אומר.
 "זה היה קורה לך הרבה?"
אני מהנהן. "כמעט כל לילה. עד שמצאתי דרך למנוע את זה."
 "למנוע?" היא מרימה גבה. "איך היית מונע את החלומות?"
 "טוב, לא תמיד זה היה עובד." אני אומר. "אבל שכנעתי את עצמי
שאם אני אירדם בתנוחה מסוימת, מאוד ספציפית, אז החלום לא יבוא.
לא תמיד זה היה מצליח, נראה לי שלפעמים הייתי מפספס קצת, ואז
החלום היה בא בכל זאת."
 "אתה זוכר מה הייתה התנוחה? היה בה משהו מיוחד?"
אני מדגים על הכורסא. שוכב על הצד, בתנוחה עוברית, יד אחת מתחת
לראש, יש שנייה מכסה את האוזן. הרגליים מקופלות ב-ר' ונחות
בדיוק אחת על השנייה.
 "זאת התנוחה?" טליה שואלת. "ככה בדיוק?"
אני מהנהן, ומתיישב חזרה. היא ממשיכה: "והרגשת שאם תעשה משהו
לא נכון, איזו יד או רגל לא במקום, איזו סטייה קלה מהתבנית, אז
הסיוט יבוא?"
אני מהנהן שוב. "תודה, איתן." היא אומרת, ומתבוננת בי ארוכות.
"תודה."
 "זה טבעי, חלומות כאלה?" אני שואל פתאום.
טליה מהנהנת קלות. "מה שאתה מתאר נשמע מאוד כמו ביעותי לילה."
היא מסבירה. "זה די שכיח בפעוטות עד גיל ארבע. למרות שבמקרים
מסוימים זה יכול להימשך גם אחר כך, כמו במקרה שלך. זו תגובה
טבעית של המח לסיטואציות שהוא עדיין לא מבין."
 "טליה," אני אומר בשקט. "יש משהו שלא סיפרתי לך."
היא מביטה בי ולא אומרת כלום. מצפה שאמשיך לבד.
 "יש לי שוב סיוטים." אני אומר.
 "אותם החלומות?" היא שואלת, "הם חזרו?"
 "לא, לא בדיוק. ההרגשה קצת דומה, אבל החלום אחר."
אני עומד בפתח הצינור. הפתח ענק. לפחות פעמיים הגובה שלי. בחוץ
ציוץ של ציפורי שיר ורשרוש הרוח בעלי האקליפטוס. אני מביט
אחורה אל העולם שטוף השמש. מביט חזרה קדימה אל האפלולית. אני
יודע שאני לא אמור להיכנס לשם. אני לא יודע למה בכלל הגעתי
לשם. ירדתי למטה לשחק ברחוב ופשוט המשכתי ללכת. אני יודע שאני
לא אמור להיכנס אבל נכנס בכל זאת. אני רוצה לראות מה יש בפנים.
הצינור עמוק ממה שחשבתי. אני ממשיך ללכת הלאה והאור שמגיע
מהפתח הולך ומתמעט. אני כבר בקושי רואה משהו. אני צועד עוד כמה
צעדים קדימה, וגוברת בי התחושה שאני צריך לצאת. שמשהו לא טוב
עומד לקרות. אני רואה פסים שחורים מולי. אני חושב שאולי הגעתי
לקצה של הצינור. אני מתקרב. זה לא הקצה. זה שער סורגים.
הסורגים מגיעים מלמעלה עד למטה, ובמרכז יש שער עם מנעול, גדול
כזה, של פעם, וידית. אני מושיט יד רועדת אל הידית, ומסובב לאט.
השער נעול. אני לא יכול להתקדם. ואז אני שומע קול מהצד השני של
השער, כמו לחישה. אני נבהל ומתחיל לרוץ חזרה. יש זכוכיות על
הרצפה. הן פוצעות לי את כפות הרגלים. הזכוכיות הופכות למלח.
אני צורח מכאב. המלח הופך לאש. אני נשרף.
 "אני חושב שהייתי בתוך הצינור." אני אומר בלחש.



פגישה אחרונה

אני מתיישב בכורסא, מגרד בזיפים שלא גילחתי מתחילת השבוע,
ומתעסק עם התיק בעצבנות, מחפש את הנייד שלי. היו לי כמה שיחות
והודעות מהעבודה. לא הלכתי כבר כמה ימים. הודעתי שאני חולה.
קופסה של ווינסטון לייט מחליקה לה החוצה ונופלת על השולחן.
נשארו בה שתי סיגריות. קניתי אותה הבוקר. בחוץ הגשם התחזק,
השעה כבר אחרי שמונה בערב. טליה בדיוק הכינה לעצמה קפה. "להכין
לך?" היא שואלת. אני עונה שכן.
 "ביקשתי שתבוא היום אחרון במקום בשעה הרגילה, כי אני לא רוצה
שיפריעו לנו." היא מביטה בי ארוכות. "אתה לא נראה כל כך טוב."
היא אומרת כבדרך אגב. "גם אתה חטפת שפעת?"
 "לא, זה לא שפעת או משהו כזה." אני משיב. "אני פשוט - לא
יודע בדיוק מה, לא מרגיש טוב. החלומות לא מפסיקים. אני חושב
שזה בגלל הטיפול. אני חושב שכדאי שניקח הפסקה קצרה, של כמה
שבועות, אולי?"
היא מביטה בי ולא מדברת לכמה שניות. "איתן." היא אומרת לבסוף.
" אני יודעת שזה קשה לך." היא מתיישבת מולי ורוכנת קדימה,
מניחה את קצות האצבעות שלה על גב היד שלי. היא מעולם לא נגעה
בי קודם לכן. "אני יודעת שזה לא קל לחזור כל הזמן לאותו מקום
לא נעים. אני גם רואה שזה משפיע עליך מחוץ לפגישות. אבל כל זה
אומר לי משהו. זה אומר שאנחנו גירדנו את הקליפה וחשפנו פצע
פתוח. פצע שמעולם לא באמת נסגר."
היא מושכת את ידה חזרה, לפתע מודעת למחווה. "אני מאמינה שהשנה
הזו, 1982, היא השנה המשמעותית ביותר בחייך. קרה לך משהו, ב-
1982 שהכניס בך פחד שמלווה אותך במשך כל החיים."
היא נשענת לאחור לתוך הכורסא שלה. "אני מאמינה שבאמת היית בתוך
הצינור, איתן." היא אומרת. "נכנסת לשם מסקרנות, נבהלת, אולי
ברחת, נפלת ונפצעת. אין ספק שזו הייתה חוויה מאוד מפחידה לילד
בן חמש. כל כך מפחידה עבורך שהמח שלך הדחיק אותה. אתה זוכר
שדיברנו על זיכרון של זיכרון?"
 "כן".
 "אמרנו שבמהלך הזמן, אם אתה שומע את אותו סיפור שוב, לפעמים
המח הופך אותו לזיכרון?  אני חושבת שהיה כאן תהליך דומה.
הסיפורים של סבא שלך על הדאו, בשילוב עם הטראומה שעברת כשניסית
להיכנס לצינור, והחרדות של התקופה, הפכו את הדאו לאמיתי עבורך.
הם יצרו אצלך מקום של פחד, שאתה לא יכול להיכנס אליו. אתה לא
יכול אפילו להביט לשם."
 "אבל אני יודע שהוא לא אמיתי." אני אומר.
 "המודע שלך יודע." היא אומרת. "אבל בתת-מודע הוא אמיתי. הוא
קיים בתוכך. הוא מלווה אותך כל החיים. זה נשמע לך הגיוני, מה
שאני אומרת?"
 "אני לא יודע," אני עונה ומנענע בראשי. "נניח לרגע שזה נכון,
מה שאת אומרת. אז איך מטפלים בזה?"
 "עכשיו כשמצאנו את הבעיה אפשר להתחיל לטפל בה. יש לנו כלים
קוגניטיביים, יש לנו כלים פסיכותראפיים -  אנחנו יכולים
להתמודד עם הפחד אם אנחנו יודעים מה גורם לו. אני רוצה לנסות
אתך משהו - שמעת פעם על טיפול בדמיון מודרך?"
נו באמת. "אני לא מאמין בהיפנוזה." אמרתי.
 "זה ממש לא היפנוזה." היא אומרת. "דמיון מודרך - זה כמו סוג
של משחק תפקידים. אתה מדמיין שאתה בסיטואציה מסוימת, אני מלווה
אותך ומכוונת את החוויה למקום הטיפולי. אתה מוכן לנסות?"
 "מה, לעצום עיניים ולדמיין?" אני אומר, מהוסס. "כן, אני מניח
שזה לא יכול להזיק."
 "מצוין." היא אומרת. " אנחנו נעשה עכשיו תרגיל בדמיון מודרך.
אנחנו נבוא ממקום בטוח, ניכנס לתוך הצינור, נמצא את הדאו,
נילחם בו וננצח. זה יכול להיות בכל דרך שתבחר. בוא תישען אחורה
בכורסה. תוריד את המשענת לאחור, ככה. נח לך?"
אני מהנהן. "יופי". היא אומרת. היא מעמעמת את האור. "תעצום את
העיניים."
אני עוצם, ומיד מרגיש את העייפות הכבדה שיושבת עלי. לא ישנתי
שינה נורמאלית כל השבוע.
 "לא להירדם עכשיו," טליה מקניטה. "אנחנו תכף מתחילים. תזכור,
איתן, רק אתה שולט בדמיון. שום דבר רע לא יכול לקרות לך."
היא מקרבת את הכיסא שלה לכורסא, מתיישבת ומדברת בקול שליו
ועדין. "תדמיין שאתה ברחוב. ירדת למטה מהדירה של סבא וסבתא.
אמצע היום עכשיו. השמש זורחת, קיץ. אתה מתחיל לרדת בשביל
לכיוון הנחל."
אני שומע ציוץ חלוש של ציפורים. "מה?" אני שואל. "מאיפה זה
מגיע?"
 "הציפורים? זה מהמחשב. שמתי את זה ברקע כדי להכניס אותך קצת
לאווירה. אני יכולה להפסיק את זה אם זה מפריע לך."
 "לא, זה בסדר." אני אומר. "את יכולה להשאיר. זה דווקא מרגיע
אותי."
 "מצוין, בוא נמשיך." טליה אומרת. "אתה ממשיך ללכת בשביל,
מסביבך שדה, דרדרים פורחים. אתה יכול לראות אותם? תנסה."
 "כן," אני אומר, מחייך קצת. "הם בצבע סגול. הם יפים." אני
מרגיש את הראש עכשיו, קל, כאילו צף.
 "מעולה איתן." היא אומרת. "אתה מגיע עכשיו אל הצינור. אתה
עומד לפני הפתח. אתה יכול לתאר לי מה אתה רואה?"
 "הוא ממש גדול. בטון בצבע אפור. ילדים ציירו גרפיטי בכניסה."
אני אומר. "חשוך בפנים."  
 "כתוב שם משהו מיוחד?"  
אני מתבונן. " לא." אני אומר. "סתם קשקושים."
 "אוקיי, איתן. אנחנו מתקדמים." היא אומרת. "אתה נכנס לתוך
הצינור. מה אתה רואה בפנים?"
 "מלוכלך." אני אומר. "האור מבחוץ מסנוור. קשה לי לראות
פנימה."
 "בסדר," היא משתהה לרגע. "יש לך ילקוט על הגב. בתוך הילקוט
יכול להיות כל דבר שתרצה. אני רוצה שתפתח את הילקוט ותחפש
בפנים. מצאת משהו שיכול לעזור?"
 "פנס."
 "מצוין, פנס." היא אומרת. "תדליק את הפנס, עכשיו החושך כבר
לא מפריע. אתה ממשיך להתקדם פנימה לתוך הצינור."
 "יש מלא זכוכיות על הרצפה."  אני אומר. "אבל הן לא חותכות
אותי, אני עובר ביניהן."
 "יופי. תמשיך פנימה, עמוק יותר לתוך הצינור. מה אתה רואה?"
 "שער סורגים."
 "מעולה. עכשיו אתה תעבור את השער. זה יכול להיות בכל דרך
שתבחר. את יכול לשבור את המנעול, לכופף את הסורגים או פשוט
להשתחל ביניהם."
 "אני לא צריך." אני אומר. "יש לי מפתח."
 "מפתח? מצוין. הוא היה בתוך הילקוט?"
 "לא... הוא היה בתוך המגירה בארון של סבא. חיפשתי בטריות
למשחק שלי, ומצאתי אותו שם."
 "הממ... בסדר. תשתמש במפתח שלך."
אני מכניס את המפתח לתוך חור המנעול. הוא מתאים בדיוק. ידעתי
שהוא יתאים. זה מפתח מהסוג הישן, המרובע הזה. אני מסובב ושומע
נקישה חזקה. הידית קשה אבל אני מכופף אותה בכוח. עוד נקישה
והשער נפתח. אני צועד קדימה, נזהר שלא לדרוך על הזכוכיות. למה
באתי יחף? טוב, לא ממש התכוונתי להגיע עד לכאן, אני נזכר.
 "אני לא רואה את הכניסה."
אני שומע קול מאחורי. "זה בסדר. יש לך את הפנס. תשתמש בפנס."
אני מאיר את הדרך לפנים, הצינור ממשיך לעומק. אני פוסע לאט,
צעד אחר צעד, לתוך האפלולית.
 "מה אתה רואה, איתן?" אני שומע את הקול מאחורי. "אתה רואה את
הדאו?"
אני מביט קדימה ומאיר בפנס. "אין כאן כלום." אני אומר.
 "תמשיך קדימה." הקול אומר. "תמשיך קדימה ותמצא אותו. הוא
יודע שאתה עכשיו חזק. הוא מתחבא ממך."
אני ממשיך קדימה, ואני מתחיל להרגיש את התחושה המוכרת. את
הידיעה. משהו מגיע. אני מנסה לדבר אבל לא מצליח. אני מרגיש את
הרגליים שלי נצמדות לקרקע, כאילו הופכות לאבן.
 "איתן?" הקול אומר בדאגה. "איתן, תישאר איתי, בבקשה... אתה
ממש קרוב עכשיו. אתה יכול לעשות את זה."
 "אני... לא... יכול... לזוז.." אני מצליח למלמל. אני רואה
משהו באפלולית.
 "אתה יכול!" הקול צועק מאחורי. "אתה בשליטה כאן, לא הוא!
תרים את הפנס!"
באיטיות תהומית, אני מתחיל להרים את הפנס.
 "תאיר עליו!" הקול צועק. "תחשוף אותו אחת ולתמיד."
אני מרים את הפנס בשארית כוחותיי ומאיר את קצה הצינור. "אני
רואה..."
 "מה אתה רואה, איתן??" הקול צווח הרחק מאחור, משתולל ממש.
"מה אתה רואה???"
 
אני רואה ילדים.



אחרית דבר

אני יושב על הספסל בתחנת האוטובוס בתל אביב ולועס מסטיק בטעם
ניקוטין. עברו כבר כמה חודשים מאז הפעם ההיא, האחרונה. לא
חזרתי אליה מאז. טליה התקשרה אלי כמה פעמים כדי לנסות לשכנע
אותי לחזור לטיפול. אמרה שהיא מתנצלת ושהיינו צריכים לעשות את
הטיפול בהדרגה. אבל שהייתי ממש קרוב לפריצת דרך באותו יום. לא
הסברתי לה כמה שהיא טועה. פשוט סירבתי בנימוס. בסוף היא הפסיקה
להתקשר.
אני חושב הרבה על מה שקרה ביום ההוא, ומה אני אמור לעשות עם
זה. חשבתי לספר למישהו. למשטרה אולי. החלטתי שלא. אף אחד לא
יחפור עכשיו את כל מחלף ההלכה, בשביל למצוא או לא למצוא משהו
שאני אפילו לא מסוגל להרכיב למשפט אחד ברור.
סבא שלי נפטר לפני שתים-עשרה שנה. האם גם חלומות יכולים להפוך
לזיכרון? כנראה שלעולם לא אדע עד כמה אמיתי היה החלום ההוא.
ומה סבא שלי היה באמת. אז מה נשאר לי לעשות?
לבחור.
אני בוחר לזכור אותו כסבא שאהבתי, מספר לי סיפורים בערבית,
אוסף אותי מבית הספר בדרך לים, עם חיוך גדול מתחת לשפם וחכה
במושב האחורי, בסובארו לבנה.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
- זה מה שאמרו
כשנולדתי!







קומיצה נתקף
נוסטלגיה
כשחברתו מקיאה
לידו.


תרומה לבמה




בבמה מאז 12/12/15 11:52
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אריק שמבוזי

© 1998-2017 זכויות שמורות לבמה חדשה