[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







וולט גלאס
/
הכלב שלי

הכלב שלי כל הזמן מנסה לשגל את חברים שלי. זה כבר נהיה לא נעים
וכמעט שהפסקתי להזמין אותם אליי הביתה. על פניו הוא חמוד, כלב
קטן, שחור ופרוותי, אפשר כמעט לחשוב שהוא בובת ילדים, אבל
כשהיצר תוקף ומתפשט, למרות שהוא מסורס בעל כורחו, כל פעם
שמושטת לאוויר יד או רגל של אחד מחבריי הוא מיד קופץ לשגל
אותם. זה כבר נהיה קצת מביך עם בחורות, שכבר בתחילת הפגישה,
כשהיד נשלחת לקפה או לתה או כשהרגל מונחת על השולחן, הוא מיד
נסער למשימת השיגול. והדעה הרווחת היא, כמובן, שהכלב דומה
לבעליו. והן כבר נלחצות שמא אקפוץ בקרוב גם אני אל המשימה
ואנסה לשגלן. לך תבין, בחורות. הגיון עקום. בגלל זה כבר מזמן
עברתי לבחורים. הם כמוני, בדומה לדעה הרווחת, אוהבים רק לזיין
לזיין לזיין. בלי כל המסביב. משגל הדדי ובריא לנפש ולגוף. וגם
בדומה לי, ולעוד הרבה אנשים בעולם, אני משער, מהיכרותי עם בני
מיני, אוהבים לשתות הרבה לפני. הכמונים אוהבים וויסקי זול עם
קרח, אחרים מעדיפים שוטים של וודקה וחתכי לימון ומעטים גם
אוהבים פשוט לשתות בירה. הם הפחות אהובים עליי.
את הכלב הזה השגתי בדרכים מפוקפקות. אמנם אני עצמי לא הייתי
מגדיר אותן כמפוקפקות אבל יש אנשים שכן. אני לא מקנא בהם. ערכי
המוסר שלהם עקומים. חיים באשליה.
היה לי חבר שאחרי הצבא איבד את זה קצת. טס לסן פרנסיסקו ונהיה
הומוסקסואל מכובד בעיר. היה מכיר את כל המסיבות והרקדנים
השווים ואפילו נאם באיזה אירוע של הקהילה של ההומוסקסואלים
והמון אנשים מחאו לו כפיים ולחצו לו את היד. כמה גם הגניבו לו
כרטיסי ביקור לכיסים. אבל אחרי שהם גילו שהוא היה חייל קרבי
ונלחם במלחה ההיא ואפילו הרג כמה חפים מפשע, הם נידו אותו מהם,
הפסיקו להזמין אותו למסיבות ולנאום בפני קהל. אירופאים
צקצקנים. הוא כל כך התעצבן מזה וברגע של שיגעון גנב ליו"ר שלהם
את הכלב. היו"ר השתגע מזה ותלה מודעות בכל העיר אבל הוא היה
בשלו. הוא אפילו חימצן איזה ערב אחד את הפרווה של הכלב באמבטיה
כדי שלא יזהו אותו ברחוב. כנראה הניגוד הזה בין המצ'ואיזם בצבא
לבין ההומוסקסואליות המערבית משך אותו. רצה לברוח כמה שיותר
רחוק מהזיכרונות. אני לא שופט אותו. אמנם באותה תקופה ירקתי על
כל האידיאולוגיה ההומוסקסואלית ואפילו השתתפתי בכמה הפגנות,
אבל חברים זה חברים. אם יכולתי לחבק אותו בלילה בכפור של ג'נין
כששכחנו להביא שק"שים, ואפילו לכמה רגעים דמיינתי שהוא בחורה,
אז מי אני שאנטוש אותו בגלל שהוא ישן עם גברים אבל לא מדמיין
שהם נשים?
כשהגעתי הוא היה שבור לגמרי. אמנם היה קיץ והשמש זרחה גבוה,
ואפילו השמיים היו בהירים וכחולים, ואנשים היו כמעט עירומים
ומבושמים היטב מהאלכוהול הזול ברחובות והכדורים הצבעוניים, אבל
הוא היה על סף התאבדות. הוא ממש נשק למוות במצח. הגעתי אליו
באותו יום חם, אחרי הרבה סיבוכים, כשאיבדתי את הדרך שוב ושוב,
אבל לבסוף כשהגעתי לבניין הכלב שלו כבר התריע לי על מיקומה
המדויק של הדירה. הוא שאג ויילל, כבול בכלביותו לעשות דבר מה
בנידון, נביחות של מצוקה בפיו. רצתי לדירה והדלת הייתה פתוחה
לרווחה, ובאמצע הסלון, על מנורת התקרה, הוא היה חצי תלוי. קצת
שמן יותר משזכרתי אותו. אחרי כמה שניות המנורה נתקה מהתקרה
והוא התמוטט על הרצפה על שברי הזכוכית. לקחתי אותו איתי לבית
חולים במונית וכשהגענו הוא רק ביקש שאשמור לו על הכלב ועצם את
עיניו לתמיד. אחת הזכוכיות נכנסה לו עמוק לגרון. אני עדיין
מתגעגע אליו מדי פעם, כל פעם שהכלב נובח עליי, מה שקורה כבר
לעתים די רחוקות, כי כבר למדנו להסתדר. רוצה לחזור ללילות ההם
בג'נין ולשכב איתו פעם אחת. לראות איך זה. אני בטוח שתמיד היה
שם משהו, למרות שאז שנינו התחפרנו עמוק במצע ההטרוסקסואליות
הנעים. בכל מקרה, הייתה הלוויה עצובה. אני ועוד איזה שני
הומוסקסואלים מהעיר ששמרו לו חסד על ימיו כחבר מן המניין
בקהילתם, קברנו אותו בבית הקברות הנוצרי בעיר. בבית הקברות
היהודי סירבו לקבור אותו בגלל הנטיות הידועות שלו בעיר. אמרו
שזה חילול היהדות. אלוהים לא יסלח להם על זה. מהארץ לא הגיע
איש. היה בדיוק איזה מבצע וגייסו את כל חברינו, וגם ככה כבר כל
אחד היה יותר דפוק מהשני, והורים גם ככה כבר לא היו לו. עמדנו
שם מעל הקבר, השמש החזקה הזאת לא הרפתה מגבינו. נשרפנו אבל אף
אחד מאיתנו לא העז להתלונן, כי בכל זאת, הלוויה. ג'אק אמר שהוא
יתגעגע לימים שלהם בשירותים של הג'אנקס, מועדון גייז מקומי,
מסניפים קוקאין זה מחזהו של זה ומשתגלים על האסלות המעופשות.
ג'ונתן אמר שהוא תמיד ייזכר כאהוב, למרות שהוא רוצח ערבים
בעברו. אני רק אמרתי באנגלית עילגת שזה משעשע שהוא חי כיהודי
ועכשיו כשימות, אם באמת יש עולם הבא והכל, לא יימצאו אותו
ברישומים שם ויישלחו אותו בטעות לגיהנום כי ייחשבו שהוא מרגל
יהודי או משהו. הם לא צחקו.
אחרי כמה לילות חסרי שינה בעיר, מנסה לשווא למצוא מנוחה בהוסטל
מוזנח באחד הרבעים היותר מפוקפקים של העיר, פגשתי אותו.
הוא היה גבוהה ורזה והיו לו מכנסיים צמודות של רקדן ועיניים
ירוקות שבהקו בחושך. בהלוויה אפילו לא טרחתי להסתכל עליו. הוא
ביקש ממני מצית על פינת הרחובות ברודווי וקסטרו, בזמן שחיכיתי
ברמזור והוצאתי לו את הכסופה שלי. הוא נשף את העשן על פניי
ואמר 'אני מקווה שזה לא מפריע לך'. זה באמת לא הפריע לי. במקום
להתעצבן ביקשתי שייתן לי שאיפה מהסיגריה. היה לה טעם חדש
ומוזר. שכבנו באותו לילה.
הייתי צריך לחזור בטיסה חזרה לארץ ביום שאחרי כי היה לי כבר
כרטיס ולא היה לי כסף לבטל אותו ולהזמין חדש. הבטחתי לג'ונתן
שאעבוד כמה חודשים ואחזור אליו. אחרי חודשיים נודע לי שהוא
נפטר מאיידס וביקש שאבדק בעצמי. בן זונה.
למזלי לא נדבקתי באיידס. אמא שלי תמיד אמרה לי שיש לי מערכת
חיסונית חזקה כי היא אף פעם לא נתנה לי תרופות והגוף שלי פיתח
כזאת סיבולת ולכן מעולם לא נדבקתי במחלות. לדעתי פשוט לאף כוח
ביקום לא היה אינטרס להרוג אותי. אולי רק לכל האלוהימים שונאי
ההומוסקסואלים והאיסלאמיסטים והאנטישמים הניאו-נאצים.

לפעמים אני עוד מתגעגע לחבר שלי וגם לג'ונתן קצת. שניהם נטשו
אותי לטובת איזה מקום לא ברור אחר שאיש מעולם לא שמע עליו
וכולם רק מברברים עליו משמועות והזיות. לא הייתי רוצה להגיע
לשם.
בחודשים האחרונים התחיל להימאס לי. הכלב שלי כבר לא מסתפק
בחבריי ועבר גם לחפצים. הוא שבר כבר שתי כיסאות מטבח ואת
הפטפון מניו יורק שחסכתי חודשים בשביל לקנות. עברו כבר עשרה
חודשים מאז שהחבר הזה שלי נפטר מהזכוכית בגרון ולקחתי איתי את
הכלב לסן פרנסיסקו בשביל שיתאבל עליו שוב. הגענו לשם והוא
התיישב מול הקבר, יילל איזה פעמיים שלוש והשתין על המצבה.
בחיים לא ראיתי כלב משתין כל כך הרבה. המצבה כולה הייתה צהובה.
אחרי זה הוא התיישב על המצבה, סופג לפרוותו הצפופה את השתן שלו
עצמו. הוא רחרח אותו קצת, קשקש בזנב לאות סיפוק, נשכב על הצד
ועצם את עיניו. התיישבתי על המצבה והדבר היחיד שהיה כתוב עליו
היה 'מיכאל'. נעצבתי על אלמוניותו. נשארתי לשבת שם עוד כמה
שעות עד שהתחיל להחשיך ורוח קרה החלה נושבת. קראתי לכלב אבל
הוא לא הגיב. קמתי וטלטלתי אותו אבל הוא לא זז. דמעות החלו
יורדות מעיניי אבל התנחמתי בזה שהמשימה הושלמה. הוא הפסיק
לזיין. בטח גם מצא שלווה לצד הבעלים האמתיים שלו.

במטוס חזרה לארץ נזכרתי במצבה האלמונית ובמיכאל שהיה איתנו
בצוות. תמיד היה בו איזה משהו לא ברור שמשך אותי, אבל אף פעם
לא הצלחתי להגדיר את זה במילים. נחתתי לפנות בוקר ועוד באותו
ערב קבענו להיפגש. הוא כבר הגדיר את זה בשבילי. חמש עשרה שנה
היינו ביחד עד שנהרג במבצע האחרון.
מאז לא הפסקתי לזיין.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אז מה? בגלל שיש
לי קרניים וזנב
ואני אדום, אז
צריכים לשנוא
אותי? אני בעצם
בחור די חביב.

(מתוך רשימותיו
של השטן)


תרומה לבמה




בבמה מאז 14/12/15 5:27
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
וולט גלאס

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה