אז הלכתי אתמול לבדוק אם כדאי לי לקנות את הבית הזה שהיה שם
בקצה הרחוב. נו, הבית ההוא, של המשוגעת. עם החתולים בחצר. כן,
קצת מוזנח אבל עם הרבה פוטנציאל. את יודעת לאיזה בית אני
מתכוון?
המשוגעת כבר מתה והיום חיה שם בתה שנראית משוגעת לא פחות.

אז היא הציגה לי את החדרים ואת החצר והעיניים שלה לא מפסיקות
להוריד דמעות והיא עוברת כאחוזת תזזית מחדר לחדר ואני אחריה,
גורר את רגלי החלשה בקושי, עד שעיניה המתחננות הביטו בי במבט
כזה שלא יכולתי יותר והחלטתי שאני צריך הפסקה. אז יצאתי משם
ולקחתי סיגריה מהתיק וכשחזרתי לעצמי נכנסתי שוב. ואז היא אמרה
לי שהיא חוזרת בה ולא מוכרת שום בית ולא הועילו שום תחנונים
מצדי.
לא מוכרת וזהו.

אז חזרתי למשרד והבטתי מהחלון על כל הבתים שהשתקפו לי שם דרך
הזגוגית עם דודי השמש המכוערים בגג מהימים לפני שידעו להסתיר
אותם.

וחשבתי על האנשים שגרים בתוך קופסאות, ובמקום להיות שייכים לכל
העולם או אולי לכל היקום מעדיפים להסתגר ב- 80 מ"ר בלי לראות
שמים.
ואז חשבתי על כל הפעמים בהם רציתי שמים ורציתי מרחבים ויצאתי
לטרקים בארצות רחוקות לפני שנהיו לי כל מיני קשיים בהליכה
שתקעו אותי במשרד הזה או מקסימום בהליכות קצרות כדי לראות בתים
להשקעה.
כאילו שאוסף הבתים שלי יוכל להוות לי תחליף להליכות הארוכות
בעולם הגדול שהשארתי מאחוריי.

נו, שיהיה. אני הולך הביתה אל תשכחי לנעול פה אחריי ולזרוק את
הפח. כן, אני יודע שאת תמיד עושה את זה. אין עלייך.