על קירותיו הגבוהים של חדרי הלבן,
צבעים מרוחים לכל עבר.
נטיפי שמן נתלים ומטפטפים מן התקרה,
וחתיכות יבשות של אקריליק מתקלפות.
בכל נסיון קרצוף,
הצבע עוד נמרח ומתפשט, גדל ומשתלט.
צמרמורת.
חוסר אונים.
רסיסים. על הרצפה.
שברי זכרונות.
חתיכות של צחוק, ובכי.
פיסות של רגעי התרגשות, וכמה דמעות.
להבות של אהבה, כמה גיצים לוהטים של חום,
ערפילים סמיכים של ורוד,
חיבוק פה, נשיקה שם.
געגוע.
מקטעים של כאב, קוקווים של עלבון.
פסים של כעס.
הקלה.
בתעתועי אהבה, כישפת אותי, בתעתועים של אהבה.
איך לא ראיתי. איך לא הבחנתי.
לא בצבע, לא בצורה.
נשארתי עוורת, במירוץ ההתבוננות הזה, אל מול הקסמים שלך.
האמנתי, קיוויתי, הקרבתי,
במכחול, בערבוב, במריחה.
האמנתי שגם הקנווס,
מרגיש בתנועת ידי, רק בהיפוכה, כמראה.
כאב.
נתתי... ונתתי. והשפופרות נותרו ריקות...
ואז ברגע, הקיא עלי הדף הכול.
ושוב מהתחלה. ושוב, ושוב.
הלב סובל הכול. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.