חזרת. זה היה כשישנתי אבל  שמתי לב שחזרת. שמחתי והייתי עייפה
כשחזרת. ישנו גם כשהגיע הבוקר. שינה כבדה של הורים מותשים
שרגילים להתעורר באמצע הלילה. הפעם היא התעוררה במקומנו. שמענו
את קולות הילדים, שמענו את כל הצעצועים המרעישים ולא היה לנו
אכפת וישנו. טלפון צלצל בחדר ולא פסק, ישנו. שינה טרופה. ברגע
מסוים ידעתי שזה הרגע. עם כל הרעש זו כבר לא הייתה שינה אבל גם
ללא העייפות התהומית שמפילה אותך, לא משנה מה. אז בחישוב של
אותו הרגע ידעתי שהכי משתלם לקום ולשחרר את מי שעובדת במקומנו
לפני שנחצה את קו הגבול.  קמתי, הילדים חייכו אליי חיוך של
שוקולד. מבחינתם זהו בוקר יפה. הכל מותר בבוקר כזה. עמדתי
באמצע הבלגן. שלושה דורות יחד דחוסים בדירה קטנה ברמת גן, עם
כל הכוונות הטובות שבעולם, לא היה מקום. אז לקחתי ילד ויצאנו ל
AM PM. בשבת אפשר להחנות בחניית האוטובוסים. חנייה בלב האזור
הסואן הפיחה בי חדווה בלתי מוסברת. קנינו מצרכים, גם מיוחדים
שאני אוכלת. כשאכלתי היה בזה טעם. טעימה של זהות נפרדת עשה לי
הקפה. מהרגע הזה נדמה לי שנעלמתי בתוך עיתון. שוקעת לתוך נרטיב
של מישהו אחר. נכנסתי עמוק במוסף וזה התחוור לי רק בדיעבד
במשחק מוחות שערכתי עם עצמי כשאמא שלי אמרה כמה דברים ויכולתי
לזהות בדיוק מרבי מי כתב ובאיזה מקום. הבנתי שגם היא צללה לתוך
אותו המוסף.  בארוחת הצהריים לא מצאתי טעם. חיכיתי רק לקפה.
אחרי הכל לגימה נוספת של זהות לא תזיק. בארבע אמרתי לילדים
להעיר אותך כדי שנחגוג לך יום הולדת ארבעים שמח. ידעתי שלא ממש
מתחשק לך לקום או לחגוג, אבל הילדים כבר רצו לאכול מהעוגה ולא
היה אפשר לאכול מהעוגה ולהשאיר אותה שלמה... מזל טוב!