הם נמצאים על הרצפה

מפוזרים

בכל מיני צורות ובכל מיני גדלים

משקפים רסיסים של מציאות שפעם הייתה.

פעם זה היה שלם

היום רק חלקים.

אני נזהרת לא לדרוך עליהם

כי הם דוקרים

כי הם שורפים

שואלת את עצמי אם כל החלקים נמצאים כאן,

אם הם יוצרים שלם.

האם אפשר להדביק אותם בחזרה?

אני יודעת שזה יהיה כואב,

אני יודעת שהם ישרטו אותי,

יחדרו לתוך עורי,

יזהמו את נשמתי.

כי הם לא שלם, כי הם רק חלקים.

כשרגלי מדממת,

אני ממשיכה לחפש בין הרסיסים

את החלק המתאים

נעמדת עליהם

כואבת

ונשרפת

מביטה למטה רק כדי לגלות

שהרסיסים היפים שלי

אלה שהיו קודם טהורים

אלה ששיקפו את עברי

מלאים בדם.

מה עשיתי?

למה דרכתי עליהם?

למה טימאתי אותם עם דמי?

אולי היה עדיף להישאר מחוץ לחדר

ולהסתכל עליהם

פשוט כך

שבורים ומפוזרים

להבין שהם כך

ולחפש מראה אחרת.

מראה  כזו

שלא אצטרך להדביק את הרסיסים שלה.

כי היא תהיה שלמה.

מראה כזו שלא תתנפץ לי.

אבל אין מראה כזאת.

לא כאן. לא אצלי.

אז אולי עדיף שאעצום עיניים,

חזק חזק,

שלא אראה כלום ולא אשמע כלום.

ואז אוכל לעוף לאן שרק ארצה,

לעוף לעולם אחר,

עולם שאין בו רסיסים על הרצפה

עולם שאין בו רצפה,

וגם אין בו מראות.

עולם מלא בצבעים,

עולם שיש לי בו כנפיים

כנפיים כה גדולות

כנפיים צבעוניות

שמרגישים את משבם מהקצה השני של העולם.

עולם שבו כל רגש של שנאה מתחלף באהבה,

בדידות הופכת לשייכות,

כל רגש של קנאה הופך להערצה,

כל רגש של עצבות הופך לשמחה.

עולם בו בוכים רק דמעות של שמחה,

כל ליטוף ומגע הוא ברכה.