[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







מיקי אלטמן
/
הסופר והמעריצה

חלק ראשון: הסופר

ולחשוב שיכולתי בכלל לא לבוא. הייתי יכול לסרב להצעה כבר כשפנו
אלי מההוצאה בפעם הראשונה. גם אחרי שהסכמתי עקרונית לרעיון,
יכולתי להגיד שהתאריכים לא מתאימים ללו"ז שלי. ולבסוף, יכולתי
להודיע ערב לפני לרננית מזכירת ההוצאה לאור, שאני חולה. היא
הרי לא הייתה באה לבדוק.
אבל אני לא עשיתי שום דבר מאלה והתייצבתי במשרדי ההוצאה בדיוק
בזמן.
ההרצאות הללו שאני נותן כבר כמה שנים, די נמאסו עלי. אבל
כשההוצאה מבקשת, מי יעיז לסרב? מי שיש בכיסו הצעה אטרקטיבית
מהוצאה אחרת, כמובן. אני כבר איני צעיר ומשהתרגלתי להוצאה לאור
הנוכחית, איתה אני עובד בשנים האחרונות לשביעות רצוני, אין לי
הכוח והמרץ הנדרשים להחלפת בית הוצאה לאור. אני וההוצאה לאור
דומים לזוג הנשוי שנים רבות. כל צד התרגל לשיגעונות של הצד
האחר ומבין שמשהו טוב יותר אין בנמצא. השיגעון של ההוצאה שלי
הוא לקרב את הסופר לקורא ע"י הרצאות, סמינרים, כיתות אומן ועוד
המצאות. למרות זאת, כמו שאדם לא ימהר להחליף נעל בית ישנה, כך
הוא המצב ביני לבין ההוצאה. רוצה לומר, כשההוצאה מבקשת, בדרך
כלל אשתף פעולה.
בתחילה, כל שנדרש ממני היה להתייצב ערב אחד או שניים בכיכר
העיר במהלך שבוע הספר העברי ולחתום למעריצים שזה עתה רכשו את
ספרי בדוכן הסמוך. לאחר מכן התבקשתי להרצות בקיבוץ כלשהו בדרום
על תהליך היצירה. ואז באה הזמנה מקיבוץ בצפון ומקיבוץ נוסף
בדרום וכך הלאה. המצב הגיע לכדי כך שבקושי נותר לי ערב פנוי
שבו תיחסך ממני הנסיעה בדרכים. הרמתי טלפון להוצאה וסוכם על לא
יותר משתי נסיעות בשבוע. לאחר שהרגלתי עצמי ללוח הזמנים השבועי
החדש, המציאו בהוצאה פטנט חדש בדמות קורס כתיבה יוצרת הנערך
במשרד ההוצאה. נתבקשתי לתרום חלקי למאמץ ולתת הרצאה אחת במסגרת
הקורס. הרצאה אחת, ניחא, אך הבעיה הייתה שהקורס נפתח מחדש בכל
כמה חודשים וכך נוספה גם צרה זו עלי. במציאות זו, אין פלא
שפסגת שאיפותיי היא ערב שקט בו אני יושב בכורסא המשובצת מתחת
למנורת הקריאה גבוהת הרגל בסלון ביתי, אוחז בידי כוסית ברנדי
ונושם מלוא ראות את אבק הבית האהוב. חלום זה נבנה לפרטי פרטים
במהלך נסיעות מרובות במונית שנשלחה מטעם ההוצאה כדי להובילני
לפעילות.
בין אם המדובר בהרצאה בקיבוץ או במתנ"ס עירוני או במשרדי
ההוצאה, הטקס זהה בכולם. נסיעה במונית ליעד, היכרות חטופה עם
אחראי התרבות המקומי (במשרדי ההוצאה זו תהיה המזכירה רננית),
כניסה לאולם, ניסיון להאזין לפענח את רחש הקהל ("הנה הוא",
"כמה שהוא הזדקן", "הוא נמוך בהרבה ממה ששיערתי" וכד'), מבט
אוהד שלי לעבר הקהל אף שכבר איני טורח להתמקד בפני השומעים,
פתיחה קצרה ע"י אחראי התרבות אשר משום מה ובכל מקום תמיד יאמר
בגיחוך שאין צורך להציגני ואיזה כבוד הוא להם לארחני. לגימה
קצרה מכוס המים שלפני ואז אני קם ואומר אותם דברים בדיוק בכל
מקום. בתחילה ניסיתי לשנות ולגוון אך מצאתי זאת כמייגע. שכנעתי
את עצמי שאיני שונה משחקן תיאטרון המדקלם בכל ערב את אותו טקסט
בדיוק. אתחיל בתודות וישר אצלול לספרי האחרון ואתאר תהליך
יצירתו שאינו שונה במאום מתהליך יצירת כל הספרים שקדמו לו.
והקהל בא, והקהל מאזין והקהל רוכש את הספר אם לא עשה זאת לקראת
ההרצאה, והקהל גם קורא את הספר אם לא עשה זאת עד ההרצאה. לבסוף
אתיר שאלה או שתיים. משום מה, בין אם השואל הוא קיבוצניק משופם
בחדר התרבות או אישה מבוגרת במתנ"ס העירוני, כמעט תמיד תחזורנה
אותן השאלות. לבסוף אודה לקהל ואשוב בשעה מאוחרת לביתי במונית
שהמתינה.
אני מודה שהעניין די נמאס אך כאמור אין ברירה שהרי גם סופר
ידוע שכמוני חייב להתפרנס, מקור פרנסתי הוא ההוצאה לאור וכדי
שזו תוכל לשלם לי צריך שספריי יימכרו. הספרים לא יימכרו מעצמם
ונדרשים יחסי ציבור לסופר ולספר. ופה מגיע חלקי במאמץ.
בתחילה הייתי נלהב. מקומות חדשים, אנשים חדשים, סביבה אחרת,
ריחות שונים. אך רוב הנסיעות הן בחושך כך שאת הנוף בדרך איני
רואה וגם לא את היישוב אליו הגעתי, כל אולמות ההרצאות דומים זה
לזה, וכל ההרצאות זהות. את האנשים ממילא איני זוכר למחרת היום.
והריחות? עדיף שלא ארחיב בנושא. כל העניין הפך למייגע ומשעמם
בעבורי.
יוצר כמוני המתפרנס מדמיונו הפורה לא יכול לשרוד לאורך זמן
במציאות משעממת שכזו. להפסיק לשתף פעולה, לא בא בחשבון. פעם
אחת, אולי פעמיים, התחליתי. ביטול הופעה שלי אחת לכמה חודשים,
יהיה בגדר הסביר. אך להתחלות על בסיס קבוע משמעות אחת: חוסר
רצון לשתף פעולה עם ההוצאה שיכול להוביל לסיום ההתקשרות
בינינו. לכדי כך לא רציתי להגיע.  
כדי להפיג את השעמום המצאתי משחק סודי. רק אני יודע עליו ורק
אני משחק בו אם כי יש בו משתתפים נוספים שאינם מודעים לכך שהם
כלים במשחק. החומרים הדרושים למשחק הם פשוטים: אנשים היושבים
בשורה הראשונה. כללי המשחק גם הם פשוטים: ראשית, אני מביט על
נעלי היושבים בשורה הראשונה. על בסיס מראה הנעל או הגרב אני
מנסה לטוות דמות של אדם שלם: מהו עיסוקו ומהו אופיו, מה הקשר
בינו לבין הנעליים שלידו, מהיכן הגיע ולאן ילך. כל אדם וסיפורו
המומצא. השלב הבא יגיע באמצע ההרצאה ובו ארים עיני ואביט על
בעל הנעליים. יש ואמצא שיש התאמה בין מראה הדמות היושבת לפני
לבין הדמות שדמיינתי. אך על פי רוב הפער שבין הדמיון למציאות
הוא גדול ומשעשע. לפער שכזה אני שואף. את השעשוע אני מחפש. הוא
שיחזיקני ערני ופעלתן במהלך הערב.
ארסנל הדמויות הוא אינסופי בהתאם למבחר הגדול המונח לנגד עיני
בשורה הראשונה. נעל ישנה ולא מצוחצחת יכול שתשויך לפקיד ממשלה
בדרג זוטר השואף לקידום והנאנק תחת עולה של אישה מרשעת. סנדל
שידע ימים טובים יותר יכול שישויך לסטודנט צעיר הלומד מדעים
מדויקים אך בסתר ליבו מעוניין היה ללמוד אומנות. נעלי צבא
גבוהות ומבריקות יכול שישויכו לאיש צבא ותיק ששפם עבות מעטר את
לחייו, מראהו מאיים אך נפשו עדינה כשל ציפור. נעליים בעלות עקב
מחודד וגבוה יכול שתשויכנה לגבירה מגונדרת, הנשואה לבעל עשיר
ומתאווה לילד. מגפי עור גבוהות יכול שישויכו לנערה מתבגרת
הנלחמת בפצעי בגרות וכותבת את סודותיה הכמוסים לתוך יומן ורוד
הננעל במפתח.  כל דמות ואופייה, כל דמות וסיפורה האישי. לאחר
ששוכנעתי כי הצלחתי ליצור בדמיוני דמות שלמה, ארים עיני מעלה
כדי לראות כי הנעל הישנה שייכת לזקן בלתי מגולח שנרדם לאחר
המשפט השני שיצא מפי, הסנדל שייך לקיבוצניק בעל חיוך אווילי,
נעלי הצבא שייכות לצעירה שמנמונת הלובשת מעיל עור כשל אופנוען,
נעלי העקב שייכות לאישה מבוגרת בשמלת סמרטוטים, ומגפי העור
שייכות לבחור שרירי הדחוס בתוך חולצת טריקו. אם כך, מדוע אינו
יושב ליד הבחורה הצעירה? הנה לכם עוד שאלה שתעסיקני בהמשך
הערב, הללויה.
הקהל כמובן אינו מודע לכל זאת. אני ממשיך ונואם את אותו טקסט
מוכר כמו  מטוס המוטס על ידי מכשיר הטייס האוטומטי. שנינויות
וחידודי לשון נאמרים במקומות המתאימים וגורמים לצחוק בקהל,
ארים קולי ואנמיכו במקומות הנדרשים, לעיתים אניף ידיים כדי
להעצים הדרמה. כל זאת כלפי חוץ בלבד. רק אני יודע שכל אותה
העת, לצד הרצאת הדברים, מתנהל לו במקביל משחק הנעליים הסודי.
הפעילות הדואלית הזו יכלה להמשך עד אין קץ אלמלא ארעה תקלה.
לתקלה יש שם: נועה.
היה זה אחד מאותם ערבים שנסגרו איתי מראש ע"י רננית מזכירת
ההוצאה. שוב התחיל קורס כתיבה יוצרת במשרדי ההוצאה וכמו תמיד
המפגש הפותח הוא איתי. נשאתי את הרצאת פתיחה בנושא: "מבוא
לכתיבה יוצרת - לבטים של סופר". השם הוא כללי וסובל הכל. מה
כבר יכול להתקלקל?
הערב היה קיצי ונעים. הגעתי כחמש דקות לפני תחילת ההרצאה.
כתמיד קיבלה רננית את פני בשמחה רבה ומזגה לי כוס משקה צונן
אותו לקחתי עימי לחדר הסמוך, בו תינתן ההרצאה. רננית התנצלה
שהפעם לא תמתין לי בסיום ההרצאה אך החדר יישאר פתוח עבורי. אני
זוכר שרגע לפני שיצאתי מחדרה של רננית, הציץ שחקן תיאטרון
שהכרתי ושאל באיזה חדר תינתן ההרצאה. משראה אותי, התנצל, נכנס
כדי ללחוץ את ידי ומיד יצא. המתנתי דקה או שתיים, ונכנסתי לחדר
הסמוך. מולי השתרע ים מטושטש של צבעים. החיוך שעל שפתי הסתיר
את העובדה שלא טרחתי לחדד מבט אל עבר הקהל. הנחתי את הכוס
בפינת השולחן. הורדתי את השעון מעל פרק ידי והנחתיו מולי. משב
רוח מלטף חדר מבעד לחלונות הפתוחים בקיר החיצוני. הבחנתי בשורת
נמלים הצועדת בשורה ישרה על הקיר מתחת לחלונות. התחלתי לדבר.
במרכז השורה הראשונה היו נעלי טיולים כבדות, מימינן נעליים
חצאיות שחורות מבריקות, לצידן  סנדלי אישה בדוגמא ארכאית
המתאימים לאישה מבוגרת ואחריהן נעלי אישה נטולות עקב  בצבע
שחור עם פתח קדמי דרכו הציצו אצבעות מטופחות שציפורניהן צבועות
לק אדום לוהט. הלק בהק על רקע גוון העור הבהיר של כף הרגל.
העור הבהיר נמשך גם במעלה הרגל בואכה הברך. מחצית הברך הייתה
גלויה ומחציתה האחרת מוסתרת ע"י שוליים עדינים שחורים הקובעים
גבולה התחתון של שמלה שחורה מנוקדת בנקודות לבנות. השמלה
הדגישה היטב גוף חטוב של אישה צעירה. חזה בולט,  שיער שחור
כפחם, שפתיים מחייכות משוחות אודם בוהק, אף דק ומשני צידיו
מאירות זוג עיני תכלת. החבילה כולה נאה ביותר, אמרתי לעצמי.
שמתי לב כי על פרק ידה היה צמיד פלסטיק פשוט מהסוג שיש ליולדות
בבתי חולים אך היא לא נראתה כאישה שאך זה ילדה. המשכתי להביט
בה מרבית ההרצאה והיא המשיכה לחייך חיוך קטן של הקשבה ונועם.
גם לאשתי המנוחה היו עיניים תכולות. כחול עמוק שאפשר היה בנקל
לשקוע בתוכו עת היינו מביטים מקרוב האחד בעיני השני. מבט מקרוב
משני צידי השולחן הקטן לידו היינו סועדים את ארוחותינו, מבט
מקרוב בעת מעשה האהבה, מבט מקרוב עת ישבה שקועה בכורסת המחלקה
האונקולוגית צופה בטיפות המוחדרות לזרועה דרך צינורית שקופה,
מבט מקרוב עת עברתי לאחר פטירתה על כל סנטימטר מרובע בתצלום
פניה.
מאז פטירת אשתי לא בחנתי כך אף אישה, אך כעת בעודי נושא את
הרצאתי, מצאתי עצמי מרוכז באותה בחורה נאה. יותר לא הבטתי
באותו ערב על נעלי השורה הראשונה, לא ניסיתי  לטוות דמויות
דמיוניות אלא בהיתי בדמות בשר ודם היושבת מולי.
בסיום ההרצאה אפשרתי מספר שאלות. כמובן שלא היה בשאלות שנשאלו
כל חידוש. כבר שמעתי אותן עשרות פעמים ולפיכך עניתי את התשובות
המתאימות, הודיתי לקהל ולקול מחיאות הכפיים (בשלב זה אני מציין
לעצמי בחיוך שיותר קרוב מכך לא אגיע למעמד קברניט באל - על)
יצאתי מהאולם ונכנסתי לחדרה הריק של רננית. כוס מים צוננים
המתינה לי שם. אין ספק שרננית כבר מתורגלת. לגמתי בשקיקה את
המים בחדר הריק. גרוני הניחר נזקק להם לאחר מעמסת הדיבור
הרצוף.
נשמעה דפיקה על הדלת. שחקן התיאטרון הידוע נכנס פנימה כדי לספר
לי שהוא עומד לגלם דמות ראשית בהצגה המבוססת על אחד מספריי.
המחקר שהוא עורך לצורך הכניסה לדמות חייב אותו, לדבריו, לבוא
ולשמוע הרצאתי. נפרדנו בלחיצת יד חמה והוא יצא מותיר אחריו
הדלת פתוחה.
שבתי אחורנית אל השולחן כדי לסיים את כוס המים בטרם אצא לדרכי.
בעומדי עם הגב אל הדלת שמעתי קול נשי מאחורי שואל "אפשר?".
הסתובבתי. בדלת עמדה מחייכת הבחורה מהשורה הראשונה. מבלי
להמתין לתשובתי, נכנסה ונעמדה מולי. הייתה לה שאלה בנוגע לאופן
בו אני בונה את העלילה. אחר כך שאלה על האופן בו אני מעצב את
הדמויות. יתכן והייתה לה עוד שאלה שגם עליה עניתי תוך שאני
טובע בעיניה התכולות. מראה פניה שימח אותי. חשתי כאילו דם חדש
זורם בעורקיי המנוונים. תחושה של התרוממות רוח מלאה אותי. חשתי
מוחמא מכך שבחורה כה יפה מתאמצת להשאיר שיחתנו בחיים. נדמיתי
בעיני אותו רגע לנער הנפגש עם מלכת הכיתה.
התחושות שחשתי אותו זמן היו לי בבחינת חידוש. מאז מות אשתי לא
חווה גופי התרגשות שכזו מאף אישה.  השמחה שבעבעה בגופי כנראה
השפיעה על התנהגותי כלפיה. הייתי נחמד, נינוח וקליל. המתח
הטבעי שבין מבוגר ידוע למעריצה צעירה, התפוגג במהרה. ניהלנו
שיחה נעימה כשני חברים. בשלב מסוים צחקתי על כך שאיני יודע את
שמה. היא התנצלה וסיפרה ששמה נועה. לחצנו ידיים. הצעתי לה
סיגריה והיא נענתה. הניקוטין שינקנו לתוכנו הוסיף עוד מימד של
הנאה למפגש. צחקנו והותרנו מאחור את נושא כתיבתי. דיברנו על
העיר הגדולה, על החיים בכלל. להבדיל מבהרצאות, מוחי לא פעל עתה
בדואליות. כולו היה מרוכז בשיחה ובבת השיח.  
מבלי ששמנו לב, נותרנו יחידים בקומה. שאר האנשים הלכו זה מכבר.
בשלב כלשהו הגיע שומר הבניין וביקש שנצא מאחר ועליו לנעול את
המשרדים. נועה הציעה שנמשיך לשוחח בדירתה שמעבר לכביש. מאחר
והמונית המתינה לקריאה ממני יכולתי להיענות בחיוב להצעתה.
חצינו את הכביש הסואן בריצה וחיש קל עלינו במדרגות לקומה
השנייה בבנין שמול משרדי ההוצאה. הדירה נדמתה בעיני לאקווריום
שקוף. החלונות כולם היו נטולי וילונות. נועה הסבירה שהיא
מעדיפה זאת על פני מצב בו תצטרך לכבס כל שבוע את  הוילונות
מאחר ואינה יכולה לסבול את המחשבה על האבק המצטבר בהם. שתינו
קפה, סיגריה נוספת עלתה בעשן, השיחה קלחה כאילו רק החלה ואני
מצאתי שלא רק תכול עיניה מזכיר את אשתי המנוחה. גם אופן דיבורה
והרעיונות שהעלתה הזכירו לי את אשתי.
לבסוף קמתי לצאת. הודיתי לנועה על האירוח והבעתי משאלה לשוב
ולפוגשה. נועה השיבה שגם היא נהנתה מאוד והודתה לי. החלפנו
מספרי טלפון. התקרבתי לכיוון דלת היציאה שמאחורי פרגוד מסוגנן.
רציתי להיפרד לשלום אך נועה הביטה בי במבט מרוכז מחייך. לא
יכולתי לזוז. עיניה הפנטו אותי. ואז, בטרם הבנתי מה מתרחש,
פשטה נועה ידיה, הניחה אותן על צווארי ונישקה את שפתיי
בחושניות שלא חוויתי כמוה עד אז. בתחילה לא קלטתי את המתרחש אך
שיתפתי פעולה. ככל שנועה המשיכה לנשקני כך גברה הנאתי מכך.
נועה התנשפה ונאנחה תוך שהיא ממשיכה לנשקני בלהט. דקות ארוכות
עמדנו כך ליד הדלת מאחורי הפרגוד והתנשקנו. חיבקתי את גבה,
ליטפתי את ישבנה וחפנתי את שדיה. נשימתה של נועה הפכה מהירה
יותר והיא המשיכה לנשקני ולחבקני בלהט. עמדנו כך מאחורי הפרגוד
כמחצית השעה מתנשקים ומתחבקים. הייתי מוכן להמשיך בכך עד אין
קץ אך פתע נועה התנתקה ממני ואמרה בחיוך: "כדאי שתלך עכשיו".
התקשיתי להתנתק ממנה אך ידיה הרחיקוני בעדינות מגופה והובילוני
לדלת. הסתובבתי לעברה אך לא מצאתי מילים מתאימות לומר לה. היא
חייכה. יצאתי מדירתה כמרחף. הייתי המום מעוצמת הרגשות שבעבעו
בי.
קראתי למונית בנייד. הגעתי הביתה ולא רציתי דבר. לא ארוחה ולא
מקלחת. נכנסתי למיטתי וכל מוחי נמלא בזיכרון הפגישה עם נועה.
למחרת בבוקר התיישבתי כמנהגי ליד שולחן הכתיבה. כל בוקר בשעה
תשע אני מתיישב, מדליק סיגריה, בודק באיזו נקודה בדיוק הפסקתי
לכתוב יום קודם, מתרכז מעט ומתחיל במלאכת הכתיבה עד ארוחת
הצהריים. מעולם לא חוויתי מעצור בכתיבה. המוזה ריחפה תמיד
בחדר. אך לא הפעם. כל ראשי היה מלא במחשבות על נועה. שחזרתי את
אירועי אמש. רציתי להיות לידה, לחוש אותה שוב. התלבטתי מהו
המועד הנכון להתקשר אליה. האם לעשות זאת היום?, אם כן, באיזה
חלק של היום? ואולי אנסה להסתיר את להיטותי בכך שאצלצל רק מחר
או בעוד יומיים?
בסביבות השעה אחת עשרה, לאחר שאף מילה לא נכתבה על ידי, צלצלתי
לנועה. ליבי הלם בפראות. האם תענה? כיצד תגיב?
נפגשנו בדירתה בשעות אחר הצהריים של אותו היום. הפעם היה סדר
הדברים הפוך. הפעם אני יזמתי את החיבוק והנשיקות מיד בכניסתי
לדירתה. נועה שיתפה פעולה באותה התלהבות כאתמול. לאחר זמן
חדלנו וקיימנו שיחה נעימה בחדר האורחים השקוף. התלהבותי מנועה
רק גברה. לרגע לא נתתי דעתי לפער הגילים המשמעותי בינינו.
הצעתי כמה אפשרויות לבילוי משותף מחוץ לדירתה ונועה הגיבה
באופן כללי בחיוב. חיכיתי לרגע בו אשב במחיצתה בבית קפה או
אטייל עימה על חוף הים. גם הפעם הייתה זו נועה שגדעה את
התענגותי על השהות במחיצתה, כשהודיעה כי עלי לעזוב. נפרדנו
בנשיקה בפתח הדלת. שוב יצאתי מדירתה בתחושת ריחוף.
גם למחרת לא הצלחתי לכתוב. בסביבות השעה עשר צלצלתי לנועה. לא
היה מענה. כעבור שני ניסיונות שלחתי לה הודעת sms שלא נענתה.
בערב ניסיתי שוב להשיגה בטלפון ללא הצלחה. גם למחרת ניסיונותיי
להשיגה עלו בתוהו.
לא טרחתי לשוב אל שולחן העבודה. ידעתי שלא אצליח להתרכז
ולהמשיך בכתיבת הספר עליו עמלתי בחודשים האחרונים. ראשי היה
מלא בדבר אחד בלבד: נועה. לנגד עיני חלפו שוב ושוב שתי
פגישותינו. איך נראתה, מה אמרה, איך צחקה, איך הניפה ידיה
לחבקני, טעם שפתיה. ריח גופה. כשירדתי לרחוב תרו עיני אחר
דמותה. לעיתים קרובות דימיתי לראותה. יש והייתה זו בחורה
שנדמתה מאחור לרגע כבת דמותה עד שהסתובבה לעברי והחלום התפוגג.
יש ודימיתי לראותה יושבת ברכב הבא ממול או נוסעת באוטובוס חולף
ורק מבט בוחן עורר אותי מהחלום. חיפשתי את מספר הטלפון שלה
בלוחיות רישוי של רכבים שעקפו אותי בנסיעתם. הייתי מרוכז בדבר
אחד בלבד. נועה.
הפסקתי לכתוב. בלילות הסתובבתי במיטתי ללא יכולת להירדם. לנגד
עיני ראיתי רק את דמותה של נועה. ישבתי בוהה באוויר כצופה מול
מסך הקולנוע. ראיתי רק סרט אחד בהקרנות חוזרות ונשנות. מראה
פגישותיי עם נועה.
ניסיתי להשתלט על מחשבותיי ולשוב לסדר הקפדני שבעבר היה שגרת
יומי. אך הכל היה לשווא. זיכרונה של נועה היה חזק ממני. לא היה
דבר שרציתי אותו זמן יותר מאשר לשמוע את נימת קולה. לחבק את
גופה. לנשק את שפתיה. מעת לעת אחז בי הרצון העז להגיע לדירתה
ולנקוש על הדלת. או אז אוכל לראות את נועה ולשאול מדוע בחרה
להתנתק ממני. אך מפתה ככל שהיה, הרעיון נפל מיד ולא הגיע לידי
ביצוע. דמיינתי את הכותרת בעיתון: סופר ידוע מטריד צעירה. ליד
הכותרת תהיה תמונה שלי בפנים נפולות יושב על ספסל נאשמים בבית
משפט. די היה בכל אלה כדי למונעני מלהגיע לביתה של נועה.
חוסר היכולת ליצור עימה קשר צבע את חיי בשחור. מסך אפל כיסה את
כולי והטיל על חיי צל כבד.
הפסקתי לחלוטין את עבודת הכתיבה של ספרי האחרון, ספר שאמור היה
לראות אור בשנה הבאה. ניסיתי לשרטט את פניה של נועה אך גיליתי
שלמרות רצוני העז, אין לי יכולת לבטא בציור את תחושותיי. מכאן
קצרה הדרך להחלטה לנצל לצורך זה את היכולת שכן יש לי. החלטתי
לכתוב על נועה. אולי על האופן בו נפגשנו ועל שתי פגישותיי עימה
בביתה. אולי בעזרת הדמיון אצור מציאות אחרת בה אני ונועה
ממשיכים להיפגש. אתאר בפרוטרוט את אושרי, את בילויינו
המשותפים, את העתיד הורוד הנכון לנו.
כל זאת עשיתי עד עתה. אולם המציאות שבה ומכה בי כאשר אני מניח
את העט מידי ומביט סביב. וכך פעם אחר פעם מפנה האושר הדמיוני
את מקומו לטובת האכזבה והייאוש המציאותיים.
לא, לא אוכל להמשיך בכתיבה זו. קשה היא עלי יותר מדי ואני נאלץ
להפסיקה.


חלק שני: המעריצה

"שלום, שמי נועה ואני במוסד". כך הייתי אומרת לעצמי מול המראה
בחדר הקטן במוסד. מאחורי השם "המוסד" מסתתר לו מבנה דו קומתי
צבוע לבן, מוקף גדר גבוהה והמצוי בשולי אחד ממושבי השרון.
הוריי הביאו אותי לשם באחד הימים. נסענו במכונית שלהם. אני
ישבתי במושב האחורי. אמא ישבה מצד אחד ואחי מהצד השני. הם לא
רצו שאשב צמוד לדלת. פחדו שאקפוץ מהאוטו ואברח.
לא הייתה להוריי ברירה אחרת זולת להביאני בכפייה למוסד. אחרי
יומיים רצופים בהם מנעתי שינה מכל בני הבית, הם הבינו שנדרש
טיפול מקצועי. יומיים שלמים דיברתי בקולי קולות, ראיתי מראות
והזיתי הזיות. לא שמעתי איש מלבדי. גם לא הייתי מודעת
לניסיונותיהם לדבר איתי, להבין מה קורה לי. עולמם חרב עליהם
באחת כאשר ביתם המוכשרת, הסטודנטית לספרות והפעילה במפלגת
הצעירים, ירדה מהפסים ונזקקה לעזרה נפשית. לוקח זמן לאנשים
רגילים מן הישוב, להגיע למסקנה שכזו. הוריי אינם פסיכיאטריים
ומעולם לא נתקלו בתופעות פסיכיאטריות. כנראה שנדרשו להם יומיים
כדי להבין שהתופעות המוזרות שיש לביתם היקרה מחייבות התערבות
מקצועית בתחום רפואת הנפש. מכאן קצרה הדרך לאותה נסיעה (שאותה
איני זוכרת כלל. רק בדיעבד שמעתי עליה מהוריי).
כך הגענו כולנו לחדר המיון במוסד. הורי ואחי נשארו בחדר ההמתנה
ואני מלווה באח לבוש חלוק ירוק הוכנסתי לחדר האבחון הראשוני
שבמיון. רופא ראה אותי שם וערך לי שורת בדיקות. הרופא דיבר
איתי והורה על אשפוזי במחלקה הסגורה. לא זוכרת איך הגעתי
למחלקה, יתכן וקיבלתי תרופת הרגעה כלשהי במיון אך כעבור זמן מה
התעוררתי במיטה נמוכה בחדר קטן צבוע לבן. קמתי מהמיטה ניגשתי
לדלת אך היא הייתה נעולה. במרכז הדלת היה חלון עגול. דפקתי על
הזכוכית אך היא הייתה עבה מדי מכדי שמישהו ישמע את דפיקותיי.
נכנסתי חזרה למיטה, התכסיתי בסדין וכך נשארתי עד ששמעתי את
הדלת נפתחת. האח הלבוש ירוק הביא לי מגש עם אוכל ושני כדורים
שנדרשתי לבלוע בנוכחותו. התהליך חזר על עצמו כל כמה שעות.
הכדורים שקיבלתי טשטשו אותי וגרמו לי לרצות לישון. איני יודעת
כמה ימים נשארתי במחלקה הסגורה אך אני כן יודעת שמרבית הזמן שם
עברה עלי בשינה. כעבור פרק זמן שאיני יודעת להעריכו, יתכן שבוע
ואולי פחות, נלקחתי בכיסא גלגלים לחדר הרופא  שבקומת המחלקה.
נבדקתי על ידי רופא אחר שהודיע לי בקול חגיגי (במבטא רוסי כבד)
שאני עוברת למחלקת הביניים וכי הוא מחליף לי את הכדורים
שקיבלתי עד כה לכדורי נוציסטון.
מחלקת הביניים שכנה בצמוד למחלקה הסגורה. הוכנסתי לחדר קטן עם
מקלחת ושירותים צמודים. שיפור של ממש. דלת החדר נותרה פתוחה
במשך כל שעות היום. בחדר היה ארון צר ועל דלתו הייתה מראה. מול
המראה הזו הייתי עומדת ומדברת לעצמי. יכולתי לצאת לשטח הציבורי
במרכז המחלקה. אפילו עשיתי זאת כמה פעמים אך כל ניסיונותיי
למצוא מישהו לדבר איתו, נכשלו. מיד לאחר שהועברתי למחלקת
הביניים, התחלתי לקבל את כדורי הנוציסטון. גם אותם נדרשתי
לבלוע בנוכחות אח לבוש ירוק.
הנוציסטון הוא כדור שובב בגלל תופעת הלוואי המטרידה שיש לו.
המדובר בכדור בצורת קפסולה שחציה ירוק וחציה צהוב. הכדור גדול
יחסית, ולפיכך גם קשה לבליעה. בניגוד לכדור שקיבלתי במחלקה
הסגורה, הנוציסטון לא מטשטש אבל... נו, טוב. אפסיק למשוך זמן
ואגיד זאת ישר. די מהר הסתבר לי כי לכדור יש השפעה מעוררת על
החשק המיני. כן, כן, אני לא צוחקת.
אל תבינו לא נכון. זה לא שבלעתי את הכדור ומיד התחלתי לרוץ
ערומה במסדרון וצעקתי שאני צריכה זיון. בכלל לא. גם לא היו שום
תופעות גופניות שאני יכולה לספר עליהם. הרי כל החשק המיני
אצלנו, מקורו בראש. אחרי הכדור השני או השלישי שלקחתי, התחיל
החומר הפעיל שנאגר בגוף לסדר את הראש ובהזדמנות חגיגית זאת גם
העיר אותי מינית. מאחר ולא הייתי בבית אלא במקום זר, העסק די
מבייש. אבל בכל זאת הייתי צריכה לעשות משהו לפני שאתפוצץ. אז
יצאתי מהחדר כדי לראות אם יש מישהו שאוכל לעשות לו עיניים. שום
דבר. להבדיל מהמחלקה הסגורה, שם כולם מטושטשים ואין הפרדה בין
גברים לנשים, הרי שבמחלקת הביניים יש הפרדה (מדוע?) בין נשים
לגברים. חזרתי לחדר שלי, סגרתי הדלת, התכסיתי בשמיכה ועשיתי מה
שעשיתי. בימים הבאים נזקקתי לפרוצדורה הזו לפחות פעמיים בכל
יום. כשחכמינו אמרו "אם אין אני לי מי לי" הם בודאי לא התכוונו
ליישום הזה, אבל מה יכולתי לעשות?.
כעבור ארבעה ימים, השתחררתי מהמוסד. הוריי שבאו לקחת אותי,
שמחו לראות שהראש של ביתם חזר למקומו. נשיקות וחיבוקים, תודה
ממני ומהם לצוות הרפואי ונסיעה חזרה הביתה. הפעם הם לא פחדו
שאשב ליד הדלת.
יחד עם מכתב השחרור, קיבלתי מהרופא גם שקית נייר ובתוכה כדורי
נוציסטון אותם הייתי צריכה להמשיך לקחת במשך יומיים נוספים.
כלומר, תופעת הלוואי המביכה תימשך עוד יומיים - שלושה עד
שתיעלם. כדי להימנע מאי נעימויות, בישרתי להוריי מיד עם
כניסתנו הביתה כי אני רוצה לעבור לדירה משלי. הבשורה לא התקבלה
בהלם מוחלט מצד הוריי. ראשית, כי אני ילדה גדולה וטבעי שבחורה
בת 26 תצא לעצמאות ותפרוש כנפיים. שנית, לאור הטראומה שנגרמה
להם על ידי התנהגותי הקשה ביומיים שלפני האשפוז, נדמה היה לי
שאני מבחינה בצל חיוך לפחות תחת שפמו של אבי. שלישית, כי היה
להם פיתרון זמין ומיידי. דירתו של אחי עמדה ריקה. יום לאחר
שאושפזתי הוא יצא לחו"ל למשך חודש. לא הייתה כל מניעה לכניסתי
מיד לדירתו עד שיחזור. בחודש זה אוכל לחפש לי בנחת דירה משלי,
כך אמרתי לעצמי.
שתי מזוודות ענק של הוריי וארגז אחד הספיקו כדי להכיל את חפציי
החשובים ביותר. למחרת, עזר לי אבא בהעברה וחיש מהר התיישבתי
בסלון דירתו של אחי שבחודש הקרוב תהיה דירתי. דבר ראשון, עוד
לפני פריקת המזוודות, הסרתי את הוילון שהיה תלוי בסלון. אני לא
סובלת וילונות בגלל האבק שמצטבר עליהם. אז בין לכבס הוילון אחת
לשבוע או לוותר על וילון, העדפתי לחיות בלעדיו. משתמה מלאכת
הסרת הוילון, נפניתי להוצאת חפציי מהמזוודות וסידורם בארונות
ובמגרות. כשסיימתי, התיישבתי לנוח על ספת הסלון.
הכל היה טוב ויפה זולת אותה תופעת לוואי. ביום הראשון בבית
הצלחתי להיעזר בחבר הקטן, אותו ויברטור ישן שקיבלתי מחברה
כמתנה לפני גיוסי לצבא. אותה חברה קנתה את אותה המתנה לכל
הבנות בחבורה שלנו. אנחנו כנקמה, הזמנו חשפן למסיבת הגיוס שלה.

החבר הקטן התגלה כמוצא עדיף על פני אצבעותיי אך עדיין, אחרי
ימים ארוכים של עוררות מינית מוגברת, רציתי את הדבר האמיתי.
גבר. רציתי להרגיש חזה שרירי ושעיר, יד מלטפת, חיבוק חזק.
רציתי להריח זיעה גברית. טוב, אני שוב מפנטזת על אותו חשפן
שרירי אבל במצבי אז, הייתי מוכנה להתפשר ובלבד שיהיה איתי
גבר.
התגברתי על הבושה וצלצלתי לאותה חברה מפעם. זו שקנתה לי את
הויברטור. אם היא לא התביישה להיכנס לחנות אביזרי מין ולקנות
שישה מכשירים, אז בודאי תוכל לסייע לי. לאחר פתיחה רגילה של
שיחת בנות, ואחרי שבישרתי לה על מגוריי החדשים, ניגשתי ישר
לעניין. טוב, לא בדיוק. לא סיפרתי לה על האשפוז ולא על תופעת
הלוואי. רק שאלתי אם יש לה מישהו גברי להכיר לי. לא אמרתי
"רציני". לא ביקשתי "יפה ועשיר". סתם, מישהו גברי. אולי היא
הבינה את כוונתי הנסתרת ואולי לא, בכל מקרה היא חשבה רגע ואמרה
שדווקא יש. סיכמנו שהיא תצלצל לבחור ותחזור אלי או שהוא עצמו
יצלצל. כעבור שעה, בדיוק כשגמרתי להעביד בפרך את החבר הקטן,
החזירה לי החברה צלצול. "שמו איתן, והוא יבוא לאסוף אותך הערב
בשבע וחצי. מסרתי לו את הכתובת. תחכי לו על המדרכה שמול הבית
שלך". לא נעים להודות אבל מרוב התרגשות, שוב נקרא החבר הקטן
לדגל.
החלטתי לפתות את אותו איתן לעלות לדירתי בסוף הבילוי, ואז
לפרוק בעזרתו את כל החסך שנאסף בתוכי בימים האחרונים באשמת
הנוציסטון. דימיתי את עצמי לבלון נפוח הממתין לאיתן שידקור
אותו ויוציא את כל האוויר שהצטבר בפנים.
אם עלי לפתות את איתן, הרי שנדרש ביגוד מתאים. לצורך זה בחרתי
בלבוש הזנותי ביותר שמצאתי בארון הבגדים. השמלה השחורה הקטנה
עם הנקודות הלבנות וזוג סנדלים שחורים. חפיפת שיער, ייבוש
שיער, החלקה במכשיר החשמלי, לק אדום בידיים וברגליים, טיפת
בושם, ואני מוכנה. הבטתי במראה שליד הדלת. הייתי מרוצה. חשתי
בטחון ביכולתי להביא את איתן לדירה בתוך זמן קצר.
כבר בשבע עשרים וחמש עמדתי על שפת המדרכה. חיכיתי בסבלנות.
תהיתי איך איתן יזהה אותי. עניין אותי מהם הפרטים המזהים
שהחברה מסרה לו. תכננתי שזו תהיה אחת השאלות הראשונות שאשאל
אותו. שבע וחצי והבחור איננו. דייקן הוא לא. בשבע וארבעים
הבנתי שלא יבוא. לא היה לי זמן לבכות על האובדן. בלעתי כדור
לפני שעה ותופעת הלוואי החלה שוב לבעבע בתוכי. חשתי צמא כבד.
לא, לא למים. לעשות אהבה עם גבר. הרגשתי שאני פשוט צריכה את
זה. אני חייבת להשיג גבר. עכשיו!
על פני חלף עבר לו שחקן ידוע. הוא שחקן תיאטרון ופעם כיכב גם
באיזו קומדיה טלוויזיונית. תמונה שלו מתפרסמת אחת לכמה ימים
במדור הרכילות בעיתון. שחקנים הרי ידועים באורח חייהם הפרוע.
בודאי ממנו תצמח לי הישועה.
השחקן נכנס לבנין שלידו עמדתי. הלכתי אחריו וניסיתי להשיגו.
כמעט והצלחתי אך אז הוא החל מטפס במדרגות לקומה השנייה. נכנסתי
אחריו למשרדים. נדמה לי שהשלט בכניסה היה של הוצאה לאור כלשהי.
שוב, כמעט והגעתי למרחק נגיעה מהשחקן אלא שבדיוק אז הוא נכנס
לחדר צדדי. נעמדתי ליד הדלת חושבת מה לעשות. בדיוק אז יצא
השחקן מהחדר ונכנס לחדר גדול יותר. הלכתי אחריו. בחדר ישבו
כעשרים אנשים כשפניהם לעבר שולחן מרצה. השחקן מיהר להתיישב
בשורה הראשונה. לא יכולתי להתיישב לידו כי שם כבר ישבה אישה
מבוגרת. התיישבתי מצידה השני של אותה אישה בשורה הראשונה.
רציתי לבקש מהמבוגרת שנחליף בינינו מקומות. הפניתי פניי
לכיוונה אך בשנייה שעמדתי לדבר נכנס המרצה לחדר.
"היי, רגע. אני מכירה אותו" אמרתי לעצמי מיד כשראיתי את המרצה.
הרי זהו אותו סופר ידוע שעל יצירתו התבססה עבודה סמינריונית
גדולה אותה הגשתי בסוף השנה  באוניברסיטה. "גישות מודרניסטיות
בספרות הישראלית החדשה" היה נושא העבודה. עבדתי עליה מספר
חודשים ולצורך זה התעמקתי בכמה מספריו האחרונים של הסופר הזה.
צחוק הגורל הוא שכעת אני יושבת מולו במרחק של מטר אחד ממנו וכל
מה שמעניין אותי הוא להשיג זיון מהשחקן שיושב שני מקומות
ממני.
העמדתי פנים כמאזינה קשובה אך בפועל גופי בער מבפנים בתשוקה.
דמיינתי איך אני גוררת את השחקן לדירתי שמעבר לכביש, סוגרת
אחרי את הדלת ומתנפלת עליו. ההרצאה נמשכה ואני המשכתי לפנטז.
הפנטזיות נפסקו רק לשמע מחיאות הכפיים. ההרצאה הסתיימה. הסופר
יצא. השחקן יצא אחריו ואני אחרי שניהם. השחקן נכנס אחרי הסופר
לחדר השכן. הוא שהה שם כדקה ומיד יצא. דלת החדר נותרה פתוחה.
ראיתי את הסופר מסתובב ולוגם מים. התלבטתי על מי משני הגברים
להתביית. על השחקן שחומק ממני כל הזמן או על הסופר שעומד בתוך
החדר. הסופר היה סטטי. השחקן דינאמי. כהרף עין גמלה בי ההחלטה
לזנוח את השחקן ולהתמקד בסופר. גם הוא גבר. נדמה לי אפילו
שהתאלמן מאשתו לפני שנה אז בודאי יעוט על ההזדמנות.
נשמתי עמוק ונכנסתי לחדר הקטן. נעמדתי מול הסופר ושאלתי שאלה
אחת. אחר כך עוד אחת. הוא היה נחמד מאוד אלי וכשדיבר איתי
עיניו נצצו. ניכר היה בו שהוא מעוניין בשיחה איתי. בקלות רבה
הצלחתי להתחבב עליו. דיברנו די הרבה עד שנאלצנו לעזוב המקום.
הצעתי לסופר לעלות לדירתי והוא הסכים.
כשסגרתי אחרי את דלת הדירה התלבטתי האם להתנפל מיד על הסופר,
כמו שתכננתי לעשות עם השחקן, או להתעכב. גופי צעק "עכשיו, אני
רוצה עכשיו". אבל ההיגיון עצר אותי: "אמנם הוא לא זקן אבל גם
עם גבר באמצע שנות השישים כדאי לנהוג במתינות". בסופו של דבר
ניצח קול ההיגיון. דיברנו ודיברנו כשאני עוצרת את עצמי
ומתאפקת. לבסוף הוא קם ללכת. ואז ליד הדלת התפוצצתי.
בשתי ידיי תפסתי אותו והדבקתי לו כזו נשיקה שרק בגללה ראוי
שהדואר הצרפתי יוציא בול עם תמונתי. הלשון שלי השתוללה בפיו
וגם הוא לא טמן ידו בצלחת. להיפך, הוא קשקש בשתי הקערות שלי
היטב. לא הייתי צריכה שנתפשט כדי לגמור. המגע הפיזי החיצוני
הספיק לי. עד כדי כך הייתי טעונה.
למחרת נפגשתי איתו שוב לצורך אותו עניין עצמו. שוב הוא עזר לי
להתגבר על תופעת הלוואי באותו האופן.
כעבור עוד יום תם לו פרק הנוציסטון בחיי. הדחף המעיק התפוגג לו
וחלף. החשק המיני שב לרמתו הרגילה ואני חזרתי להיות בכל מאת
האחוזים הבחורה הנורמאלית מפעם. לא שהפכתי להיות נזירה. אני
שמחה להיכנס למערכות יחסים עם גברים ומאז האשפוז כבר היו לי
שתיים. עם אחד מהבחורים אפילו נכנסתי למיטה והיה נחמד. אבל הכל
בגבולות הסביר. רחוק מאוד מהמצב הנורא בו כולך להוטה להגיע
עכשיו ומיד לסיפוק. קראתי על גברים שלוקחים ויאגרה. קראתי על
החיפוש אחר הויאגרה הנשית. הלוואי ולעולם לא תימצא.
בכל מקרה, כשהסתיימה לה השפעתו של הנוציסטון, לא היה לי עוד
צורך בקשר עם הסופר. הוא הרי בגיל של הוריי ורק במקרה הגעתי
דווקא אליו. הוא ניסה להתקשר אלי אבל בחרתי שלא לענות. כך עדיף
מבחינתי. עדיף שאתמקד בלימודים, ביחסים עם בני גילי ובחיפוש
דירה לעצמי. הענין נהיה דחוף כי אחי חזר מחו"ל ונאלצתי לחזור
לגור בבית הוריי.  
אם כבר מזכירים את אותו סופר, כמה הצטערתי לשמוע שנמצא תלוי
בדירתו. חבל, היה אדם חביב. לפחות הוא השאיר אחריו יצירה ענפה
ומפוארת.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
כשאמות, אני
רוצה למות
בשינה, כמו
סבא.
לא בצרחות
ויללות כמו אלה
שהיו איתו
באוטו.


תרומה לבמה




בבמה מאז 28/11/15 8:14
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
מיקי אלטמן

© 1998-2017 זכויות שמורות לבמה חדשה