[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







דני צוקר
/
אנא כורדי

באותם ימים, של שנות השישים הפעלתי מרכזייה במוסד כלשהו,
בירושלים. עד מהרה התיידדתי עם אחת מהמרכזניות. היא דאגה לספר
לי מיד ובקצרה שהיא גרושה, אבל האריכה וספרה לי עוד, שהגרוש
שלה עובד במשטרה, ומנסה לעצור כל אחד שמתקרב אליה, והיא אינה
מעיזה להיפגש עם אף אחד כי מיד הוא מוצא עליו כל מיני דברים
וממרר את חייו.
- "אצלנו בעֵדה," הסבירה, "הגברים תמיד צודקים, גם שהם טועים,
אז מה אני יכולה לעשות, לא יודעת, אנא כורדי. הוא סיפר לי כבר
על אשתך והילדים..."
הבטתי בה בעצב, והיא הורידה את קולה ללחישה, "זה נכון?, זה
נכון?"
"או, כן. יש לי אישה וילדים. ולא התכוננתי להסתיר את זה ממך.
בעצם אם זה כל מה שהוא מצא עלי? אני רגוע. את 'החטא' הזה לא רק
שאני לא מסתיר, אני אפילו די גאה בו, לא כל כך באישה, אבל
בילדים בודאי."
היא הביטה בי, ואני בושתי: "מפריע לך?"  שאלתי.
- "לא," השיבה בקצרה? "בכלל לא. הערב, בשמונה, ליד פטרא מתאים
לך?"
 - "מתאים! גם אם הייתי צריך לתכנן את כל לוח הזמנים שלי
מחדש."

זו הייתה ההתחלה מבטיחה, אם נצליח להישמר מהמשטרה, ואני, מה
אני יודע, אנא כורדי. אותו ערב הלכנו לסרט, הנחתי את ידי על
כתפייה בהיסוס, היא משכה אותה לחיבוק אמיץ יותר, לוויתי אותה
הביתה. אי שם למטה ליד השוק ברחוב אגריפס,  הסברתי לה שלא
ניפגש יותר כי אני לא מתכונן לצאת מזה עם לב שבור.
- "ואני, אין לי לב?" אמרה לוחצת אותי לשדיה. לקחה את ידי
והניחה אותה על החזה שלה, "תרגיש,". לא הרגשתי פעימות לב רק
פיטמה חוצפנית זקורה.
- "יש לב," אמרתי, "ובאמת הוא מרגיש קצת שבור. "אז נצטרך לתקן
אותו," אמרה בחיוך מקסים, "אתה לא עוזב, חוץ מזה; אותי לא
עוזבים ככה סתם, ברור לך?".
היה ברור לי לחלוטין, וזה עורר בי שמחה גדולה.
כך נמשכו הדברים, ולאחר שגיליתי שאין לה כל דרישות, מלבד
המשאלה לראות אותי מה שיותר, ומכיוון שזה התאים לי באותה
תקופה, נמשכו היחסים לסירוגין, בכל פעם שהזדמנתי לירושלים, גם
אם היה לי חדר מעופש בבית מלון סוג ז', לא היו לה תלונות.
הייתה צנועה, לא התאפרה לא נעלבה אפילו כשצריכה הייתה להשתין
במקלחת. רק כדי להיות איתי.
התיידדנו מאוד. היא ספרה לי מה עבר עליה ובמה היא מתלבטת, ואני
יעצתי לה  בעניינים שונים.
- "אני רואה אותך לעיתים רחוקות כל-כך..." אמרה, באחת הפעמים.
חששתי שהיא מתלוננת, והתחלתי להתנצל, אבל היא סימנה לי: תן לי
לגמור. "וכל פגישה אתך משנה לי את החיים, ואני לא מגזימה."
הורדתי את עיניי הדומעות, "זה לא לזכותי, זה רק הודות לכישרון
שלך." אמרתי כי האמנתי בכך. למרות שלא הייתה לה השכלה
פורמאלית, חוכמת החיים שפעה ממנה. לא רק ידעה מה ומי, אלא גם
ניתחה מצבים ותופעות. ידעה איך לפנות לאדם כך שירגיש נוח.
ובאמת כל רכילות מקום העבודה הייתה ידועה לה. היא הייתה ה"כותל
המערבי" של העובדים, ובעיקר של העובדות. יעצתי לה לעבור בהדסה
קורס ל"עובדים סוציאליים." ותוך זמן קצר הובחן כשרונה המיוחד.
כולם אהבו אותה. היא ספרה לי זאת, וכולה זרחה, הליפסטיק שלה
היה אדום יותר, כחול נעים על עפעפיה הבליט את עיניה, פשוט
יפתה. הריח הנעים של מסטיק עלמה שנדף ממנה תמיד, ובעצם היה
חלק מהסקס-אפיל שלה. פעל עלי כאפרודיזיאק. נשקתי לה, והיא
נרתעה..
- "זהו?" אמרתי נעלב.
- "טיפשון, אני פוחדת...בוא אני אסביר לך."
שילמתי את החשבון, לא המתנתי לעודף, עזרתי לה
ללבוש את המעיל, היא הסתכלה עלי בחיוך ציני.
בחוץ היה קר, כמו תמיד בערב ירושלמי. נכנסנו לגן שממול,
התיישבנו על ספסל, חיבקתי אותה, והיא התנפלה עלי בנשיקות
וחיבוקים ועוד כמה דברים, כמו פעם, כשנהנינו להתגרות במזל.
"אני בצרות." התחילה בחיוך.
"ואני אשם?"  לחשתי בבחינת על ראש הגנב בוער הכובע.
"במידה מסוימת," השיבה בחיוך מתגרה, "אם כי לא ניתן היה לצפות
זאת מראש. הכול מסובך כל כך."
שנינו שתקנו, חשבתי מה לעשות? כדי שתיפגע מה שפחות לבסוף
אמרתי: "זה ברור לך שאעשה את מה שטוב בשבילך, או מוטב את כל מה
שתרצי."
  שני בחורים עברו לידינו משוחחים וצוחקים, כמו כולם. קלטתי
קצת משיחתם, אתה; אמרת ככה וככה. ואני אמרתי לך שזה יגמר רע
ואז... ואז שלח  הגבוה מביניהם את אגרופו לפרצופו של חברו.
ונשמע צליל נורא והתחילה תגרה...
"בואי נסתלק מכאן." ביקשתי, וקולי רעד, בעצם לא רק קולי, כולי
רעדתי.
היא צחקקה על חשבוני, "סיפרת לי שאתה פציפיסט כי בחרת להיות
כזה, זה לא נכון, לא בחרת, לא הייתה לך ברירה, נולדת כזה. איך
שרדת עד היום?"
בינתיים ניער הבחור המותקף את מכנסיו והתכונן למתקפה...
כשהגבוה מחכה, באבירות, ולא מפריע לו.
  "בואי נלך," אמרתי מוחל על כבודי, "אני לא יכול להסתכל."
 "עוד רגע," השיבה בהתלהבות, "לא תמצא בירושלים הצגה טובה
מזה, אל תיקח  ללב, הם חברים טובים, הם צריכים את זה כדי לשחרר
אגרסיות."
בינתיים אותו 'גיבור' שהתכונן לקרב תפס הזדמנות וברח, אלא
שרגלו מעדה בחוט תיל שתחם את הערוגה, והוא נפל. חברו עט עליו
ובעט בפרצופו,
"מה אמרת?" שאל את המותקף  "קוס של האמא שלך," ענה  לו והתכונן
לקבל בעיתה נוספת לפרצוף. וכך המשיכו, זה מקלל וזה בועט, עד
שהפרידו ביניהם עוברי אורח. זוגתי מחייכת בכיף ואני רועד
ומתחנן: "בואי כבר תיכף תבוא משטרה."
"או, זה נכון, וזה בטח יהיה גרושי. בוא נברח." ברחנו לו,
וההישג היה כל כך עלוב, אבל מה? שמחתי שלא נפלנו בידיו.

   "למה אתה כבד כל כך?" היא צחקקה, "לא,
לא בכיוון הזה בכלל, ראשית לא הייתי בהריון, שנית זה לא היה
ממך, ושלישית, אם זה כן היה ממך, לא הייתי מוותרת עליו, אפילו
אם הייתי צריכה לגדל אותו לבד, כלום לא היה עוזר לך. טוב, לא
אמתח אותך יותר.
מהפעם האחרונה שהיית השתניתי?"
- "אכן, כן." הסכמתי.
- "ויש לך חלק בשינוי הזה?"
- "כן," אמרתי בלי להבין לאן היא מושכת אותי.
- "אז, זהו. נראה שירושלים כולה המתינה לי, חה, חה.בחודשים
האחרונים לא מפסיקים להתחיל אתי.  אפילו העובד שלך, זה
הדון-ז'ואן, ניסה את מזלו 'בעדינות אופיינית': 'לגיל נתת, למה
כי הוא הבוס?'
- "נחמד," אמרתי, "את פוחדת ממנו? הוא לא מזיק."
-    "לא ממנו:  הX שלי, השוטר רוצה לחזור, הוא אומר שאם
הייתי כזאת חתיכה (הוא אמר כוסית) הוא לא היה מסכים לעזוב. אני
שוב פוחדת לצאת."
- "אני מרים את הכפפה," אמרתי בצחוק.
- "אל תהיה לי אביר מזויף." אמרה.
 -  "טוב," הסכמתי, הוא יקרא לי לדוקרב, שבו הוא יקרע
לי את הצורה."
שנינו צחקנו והבנו שזה בלתי אפשרי. ולמרות זאת, הוא נדנד לה,
ושיצאו שניהם לפנסיה, הסכימה להינשא לו.
שנה לאחר מכן, זממנו וקבענו פגישה במחתרת:
- "הוא לא ירצח אותי או משהו כזה."   שאלתי בבדיחות הדעת.
- "אם אני אגיד שישנה סכנה תברח?" שאלה ברצינות.
- "לא," אמרתי, "כמה רומנטי."
- "שאני ארשה לך למות בשבילי? השתגעת. ה X שלי מת. הוא מת."
- "את... רצחת אותו?" אמרתי בעצבנות מה.
- "הייתי בשמחה מאשרת את זה," אמרה בחיוך , "אלא שהסיגריות
והערק אולי גם הקפה, עשו את זה קודם."

באחת מ"תקופות היובש" והדיכאון התקשרתי אליה:
-  "שכרתי מלון, בלתי ראוי למגורים, בתל-אביב אשמח אם תסכימי
לבלות אתי את הלילה." שמעתי את נשימתה הנרגשת.
-  "בטח," אמרה, "פגוש אותי ברציף להורדת נוסעים בתחנה
המרכזית, בשעה חמש פלוס מינוס."
-  "להתראות." אמרתי לה, מנסה לא להסגיר את התרגשותי.
עברתי במלונות שליד האופרה הישנה, הזמנתי חדר זוגי עם מקלחת,
שירותים היו במסדרון, רשמתי ביומן הקבלה: רון ורבקה פז, רחוב
שלומציון המלכה 14    ירושלים.
- "לכל הלילה?" שאל פקיד הקבלה.
נעצתי בו מבט מאיים, "סליחה," התנצל, "אמרו לי לשאול, אנא
כורדי."
היא הגיעה בדיוק בזמן. תחילה היססה, אולם ברגע שנח מבטה עלי,
התפשט על פניה חיוך מאוזן לאוזן.

פקיד הקבלה ניסה לא להביט, אף על פי שלא היה שום סיכוי שהוא
יכיר אותה. תחילה ביקש תעודת זהות, אבל ויתר ברגע,שהחלה מחטטת
בארנקה.
התמקמנו בחדר, ישן, עלוב, מאובק, עם שתי מיטות-סוכנות במרכזו
ווילון ניילון דהוי ותלוי ברשלנות, סוגר פינה אחת.
"אני אכנס ראשון רק כדי לוודא שזה ראוי לבני אדם." הזדרזתי
להגיד. אולם היא הייתה כבר מאחרי הוילון ואני עומד נבוך, לא
יודע מה לעשות. מיד החלו להתעופף מעל הוילון: ז'קט, סוודר,
חצאית, חזייה ותחתונים, נעלים וגרביים.
חיכיתי שהקולות יבשרו לי שגמרה להשתין, עד שקראה לי: "ביישן
שכמוך, התפשט ובוא!"
עשיתי כמצוּוה: "אנא כורדי." אמרתי בחטף כדי להתגבר על
המבוכה.
חגגנו את הטבע, ואת עצמינו. לאחר מכן המשכנו את ההשתוללות
במיטה שלי וגילינו שגם בחמישים סנטימטר, אולי שישים, יכולים
להירדם שני אנשים בוגרים, עירומים ותואמים להפליא, לכל בליטה
בגופי היה שקע תואם בגופה, ולכל שקע אצלי הייתה אצלה בליטה
תואמת. "תגידי לי," ביקשתי, "רק פעם אחת,"
"לא," השיבה כועסת! "למה אתה צריך לקלקל? אתה יודע שזו לא
אהבה, אני לא יכולה להגיד לך, את מה שאני אומרת או לוחשת לכל
מי שאני שוכבת איתו, להם אני אומרת אבל לך?" היא פרצה בבכי,
וגם אני בכיין ידוע לא יכולתי להתאפק יותר, קמתי ועברתי למיטה
השנייה.
כנראה שנרדמתי, פתאום הייתה עירומה מעלי, מנצלת את זקפת ה REM
שהייתה בשיאה, "יקר שלי" גנחה, "יקר שלי, "בלעדיך חיי לא שווים
כלום."  ואני גמרתי, והיגמרתי, וגמרה וגימרה, והייתה זו
אורגזמה של גוף ונפש. "בסדר" אמרתי לה מתנשם, "את לא צריכה
להגיד יותר שאת אוהבת אותי, הבנתי."
כשקמנו לאכול ארוחת בוקר, עמדה השמש באמצע השמים. צחקקנו כמו
כל זוג אוהבים שחווים רגרסיה לילדות. הכול ריגש אותנו, צחקנו
או בכינו מכלום. צעדנו לתחנת האוטובוס. "תלך לעבודה?" שאלה
אותי שאלת חולין. "כנראה לא, אני ממשיך לחגוג לבדי."
שקענו בשתיקה עצובה של פרידה, האוטובוס הופיע מאחרי הסיבוב.
נשקתי לה, והיא זרקה את המזוודה הקטנה לפניה. "גם אני!" צעקה
לי לפני שיבלע קולה ברעש הדיזל הכביר. "מה?" סימנתי לה במחווה
של סיבוב היד."חוגגת," צעקה לי ושוב
"ח ו ג ג ת."
יותר לא נפגשנו, אולי פעם בשנה דברנו בטלפון. נזכרתי בה ואני
בן שמונים, והיא אם היא חיה...
מי מעוניין בזקנה בת שמונים פלוס.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
חשבתי על לצבוע
את עצמי
בשחור-חום שכזה,
כי שמעתי שיש
להם
28 ס"מ.



השניצל מנסה
לקצר את איברו.


תרומה לבמה




בבמה מאז 27/3/17 20:09
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
דני צוקר

© 1998-2017 זכויות שמורות לבמה חדשה