מתוך שלווה של אלה שהרימו ידיים,
אני מתבוננת בכאב שבי פושט ותופס צורה,
כמו פרפרים שחורים נודדים במעיים שלי,
בכליות, בריאות, בסרעפת.
וזכר כל הלילות
שנותרתי ערה בעל כורחי עד לעלות השחר
חד וחותך בבשר
כמו החולשה של עכשיו,
שממוטטת אותי בכל יום למיטה בעשר בערב.
הימים הארוכים של הבדידות הכפויה בילדותי
צורבים אותי
כמו ימים אחרים, שלא אחרו לבוא,
של התבודדות מרצון-לא רצון.
אל אשר תלכי אלך,
אלך,
אלך,
ובכל עת שתיקה,
עת בדידות,
אתדפק על כל דלתותייך,
עד אשר תעני.
ומה תהיה אז מנת חלקך?
מה אז תהיה מנת חלקך?
עזה כמוות,
קשה כשאול.
והנה על פני הימים והלילות והשנים
נכונה וניצבת לפניי הברירה האיומה:
להאמין לחרדות הנוראיות מכל או
להאמין לנשמה שלי שזועקת.
כמו בשאלת משמעות החיים,
אני נמנעת במכוון מלענות.
כי משמעות התשובה היא רוח בין האצבעות,
אפר ועפר. |