[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







מיקי אלטמן
/
בית הקולנוע והעיר

מהי אבן אם לא חפץ דומם חסר חיים. אך אם תחבר אבן לאבן ותבנה
מבנה, יתכן ותפיח בו רוח ונשמה. לפחות כל עוד בני אדם ירצו
בכך. דומה למוסד האלוהות, הלא כן?


במרכז עירי מצוי מבנה מתפורר. קשה לאמוד בדיוק את גובהו מאחר
ואין הוא דומה לבית משותף שאת קומותיו ניתן לספור בקלות, לפי
שורת המרפסות. המבנה המדובר הינו גוש אחד בעל צורה ייחודית.
משהו שהוא שילוב של פסנתר כנף וכובע צילינדר ענק. רק שבמקום
הצבע השחור הבוהק של הפסנתר והכובע, צבעו של המבנה הוא תערובת
של בוץ וצבע אפור דהוי. רוב המבנה נטול כיסוי חיצוני עקב נשירת
הטיח אותו ניתן למצוא בערימות קטנות למרגלות המבנה. בהיעדר
טיח, נגלים לעין לבנים חשופות וברזלים חלודים ההולכים ונאכלים
עם כל משב רוח המגיע מהים. אלה, יחד עם חלונות העץ שזכוכיתם
נשברה זה מכבר, משווים למבנה מראה של זקן מצולק הניצב לו כפוף
ומבולבל לאחר שהבין כי איבד את דרכו.  
קשה לומר היכן היא חזיתו של המבנה והיכן עורפו מאחר והמבנה
נבנה בין שני רחובות הומים הנפגשים בסופם. הגם ששני הרחובות
סמוכים זה לזה, הרי שתמיד היה ביניהם הבדל תהומי. כל אחד משני
הרחובות מתהדר בשם שאושר בידי הגורם המוסמך לכך בעירייה. ודאי
תרצו לדעת את שמות הרחובות המדוברים אך אני אמנע מלציינם כי מה
יועיל לכם לדעת את שמות שני הרחובות היום? הרי ממילא שמו של כל
רחוב נתון לגחמות הפוליטיקאים המקומיים. ברצותם ישנו ללא היסוס
שם של רחוב ותיק כדי להנציח זכר אביו של נדבן עשיר העומד
להעשיר את קופתה המדולדלת תמיד של העירייה או כדי להנציח את
זכר אימו המנוחה של ראש העיר ובלבד שיפנה כבר את כסאו לטובת
סגנו הצעיר ממנו. ידם של פרנסי העיר קלה היא בשינוי שמות
רחובות. בעשותם כן אין דעתם נתונה כלל ועיקר לזיכרונות ילדות
הקשורים לשמו המקורי של הרחוב. דעתם גם לא נתונה לאותם מבוגרים
שבילדותם חזו בפתיחתו של הרחוב בין אם בטקס חגיגי ובין אם בדרך
של הסרת מחסום ע"י פועל משועמם. הפוליטיקאים המקומיים מונעים
ע"י אינטרסים אחרים השמורים להם בלבד. לפיכך אזהה אני את שני
הרחובות המדוברים לפי גובהם ביחס למבנה. האחד הרי הוא הרחוב
הגבוה והשני, הרי הוא הרחוב הנמוך.
הרחוב הגבוה ניצב מעל המבנה אך במעט. מדרון מתון, כמעט בלתי
מורגש, מחבר בין הרחוב הגבוה למבנה. כיום הגישה אליו חסומה אך
בעבר כשהמבנה שקק חיים, הייתה לפניו עוד מדרגה אחת. משירדת
במדרגה זו והגעת לתחומו של המבנה, כאילו עברת גבול. נכנסת
לעולם קסום.
כיום מתהדר הרחוב הגבוה במגדלי זכוכית לרוב. אסופה של מקלות
זכוכית צרים. לפני שהוקמו המגדלים, שכניו של המבנה ברחוב הגבוה
היו קופת חולים, בית כנסת ובנק קטן שהתרכזו כולם בבניין אחד
שצורתו כאות ח'. המשקיף מן החוץ לא יכול היה לדעת כי לכל
הנכנסים בשערי אותו בניין שצורתו ח' יש מכנה משותף. בין אם באת
לקבל טיפול רפואי, להתפלל או למשוך מזומנים, נמנית על המיעוט
הפוליטי בארץ. נמנית על מחנה הימין לדורותיו: אצ"ל, תנועת
החירות, גח"ל. ויתרת על התענוג שבהחזקת הפנקס האדום. ראית
במנחם בגין סוג של מלך ללא כתר. אחוות מדוכאים ריחפה בין חדרי
אותו בניין והבאים בשעריו.
בהמשך הרחוב הגבוה היו גם חנות אופניים ששירתה את הילדים
הגדולים. בעליה, איש שמן ומשופם החזיק תמיד בין שפתיו וונטיל
של אופניים והיה מצליח לדבר מבלי לבלוע או להעיף מפיו את
הוונטיל. מולו ברחוב שכנה חנות צעצועים קטנה שבעליה היה אדם
חביב שהאיר פנים לכל ילד ואימא שנכנסו פנימה. דיבורו היה רך
וחמים והתנהגותו נינוחה ונעימה. בכך הוא חיפה על אופייה הנרגן
של אשתו שישבה ליד הקופה בפנים זעופות. רק שנים מאוחר יותר
נחשף איש נחמד זה כמי שהשתתף בהריגתם של חיילים בריטים בתקופת
המנדט.
הלאה משם היה בית פרטי עם גג רעפים אדום. אמנם היו ברחוב הגבוה
עוד כמה בתים פרטיים עם גג רעפים אדום אך בית זה היה מיוחד
במינו. את חזיתו פיארה גינה מפוארת שלא הייתה מביישת אף ארמון
מלכות. בכל העיר לא הייתה גינה יפה שכזו. שורות ישרות של
ערוגות עמוסות פרחים מרהיבים מכל צבע וסוג וביניהן שיח גזום
ועץ מלבלב. האדמה הייתה מגורפת למשעי ואף עשב רע לא העז להרים
ראשו ולצמוח שם. מבוקר ועד צהריים היה בעל הבית עמל בגינתו על
גירוף האדמה, תחוחה, זיבולה, נטיעה ושתילה ושאר מלאכות גינה.
משעות אחר הצהריים ועד הערב היה הוא עומד על המשמר בגינתו
ומגרש את הילדים שביקשו לשחק בכדור על המדרכה שלפני ביתו. חששו
הגדול היה שכדור תועה יחרב את גינתו המושלמת והוא שגרם לו
לעמוד שם על המשמר כחייל נאמן המוכן להגן בגופו על גינתו.
הרחוב הגבוה דמה לרחוב בעיר אירופאית. שקט ונקי.  לעיתים חלפה
מכונית בכביש העשוי לוחות בטון גדולים אך לבד מקול תיפוף
הצמיגים ברווחים שבין לוחות הבטון, לא נשמע בו כל רעש. אנשים
במקטורנים ברכו איש את חברו בהנפת מגבעת קלה. ילדים זכו לצביטה
על הלחי מדוד מבוגר.
מצידו האחר, השקיף המבנה מגבוה על הרחוב הנמוך. היה זה סוג של
אדנות שלא לומר סנוביזם, שבה ניצב המבנה מעל הרחוב הסואן
שמתחתיו. גרם מדרגות רחב קישר בין המבנה לרחוב הנמוך. עשרות
מדרגות הורידו אותך בצעדים זהירים לעולם אחר. עולם של ריחות,
צבעים ומראות השונים בתכלית מאלו שברחוב הגבוה. רחוב נמוך זה
שהוביל לתחנת האוטובוסים המרכזית, בלט בלכלוכו לעומת שאר
רחובות העיר. אבני מדרכה מכוסות בשכבות של זוהמה דביקה. ניירות
ומפיות מתעופפים מהכביש למדרכה ובחזרה עם כל  משב רוח מזדמן.
ריחות חריפים של שמן שרוף ושתן טרי הכו בנחיריים. כאן  שכנו
בתי קפה אפלוליים שבחזיתם ישבו קבוצות של גברים המרוכזים במשחק
קלפים או שש בש או סתם בוהים בחלל כשכוס קפה שחור קטן בידם
האחת וסיגריה בזוית פיהם. היה זה מקום הריכוז של כל אלה שנותרו
שבויים בעברם ולא הצליחו לטפס על עגלת ההווה. הם דיברו ביניהם
בבליל שפות והעברית הייתה להם אופציה אחרונה. לא הייתה להם
סיבה להקפיד על תגלחת או על לבוש הולם ולעיתים נראו שם גברים
בגופייה ואף בפיג'מת פסים. כוסית של ערק וצלחת קוסקוס היו הגשר
שחיבר בין עליבותם לבין הזיכרונות אותם  ניסו לשמר. על המדרכה
לצידם ישב רוכל כשמזוודתו הפתוחה לפניו, והוא מכריז בקול על
מרכולתו. צועק ונח. ככל שנקפו השעות, היו מתארכות ההפסקות שבין
קריאות הרוכל. לעת צהריים היה הוא חדל מלהטריד את סביבתו, נשען
על הקיר ושוקע בנמנום עד שהגיע שעתו לסגור את המזוודה וללכת.

יש ובין השולחנות היה מתהלך לו חצי אדם. במחשבה שנייה, המילה
"מתהלך" אינה נכונה. אולי המילים "זחילה" או "גרירה" היו
מתאימות יותר לתיאור תנועתו. היה זה מבוגר מוכה גורל בעל ראש,
ידיים ובטן. וזהו. שם הסתיים גופו שנח על כרית גדולה או שמא
היה זה שק. בכל יד החזיק במגש עץ קטן בעל ידית ובעזרת המגשים
הוא היה גורר עצמו באיטיות על הרצפה. בהיעדר רגליים, נדמו ידיו
של איש זה כארוכות במיוחד. האיש לא דיבר אך פניו שיקפו את הסבל
שהיה נתון בו. בשקט המשיך בזחילתו בין השולחנות עד שנעלם.
לעיתים היה עובר במדרכה אדם מבוגר גבוה ורזה לבוש חליפה ישנה
ומצלמה מיטלטלת לו על הכתף. פתע היה האיש נעצר מלכת ומתחיל
למלמל שברי מילים שנשמעו כמו "אננה...אננה" ומלווה זאת בתנועות
ידיים משונות במורד גופו. ה"אננה" הובן על ידי האנשים בטעות
כ"אננס" ולכן לא פלא שהאיש זכה לכינוי "פוטו אננס". היו שסיפרו
כי היה צלם ואחרים הוסיפו כי נפל בשבי הגרמנים והשתגע. בכל
מקרה, איש מיושבי בתי הקפה לא דיבר איתו והוא לא היה פונה
אליהם. כעבור דקות, משסיים את מלמוליו, היה הוא ממשיך בדרכו
כשהמצלמה מיטלטלת בהתאם לקצב הליכתו.  
תגרת שיכורים או ריב קולני בין יושבי בתי הקפה היו מחזה נפוץ
כאן. לא היה נעים במיוחד לרדת מהמבנה לרחוב הנמוך ונדרשה סיבה
טובה לעשות זאת. אחת שכזו הייתה דוכן הפלאפל שברחוב הנמוך.
דוכני פלאפל היו במקומות נוספים בעיר אך זה היה דוכן מיוחד.
המוכר בדוכן היה בחור גבוה וצרוד שבאחת מכפות ידיו הייתה אצבע
שישית. אם התמזל המזל ואותו מוכר היה ניצב על משמרתו ולא מי
מילדיו, היו הקונים, גדולים כקטנים, מביטים כמהופנטים בידו
המוזרה הדוחסת לתוך הפיתה כמה כדורים ריחניים כשכבת יסוד
ומעליהם נערמת תלולית קטנה של סלט ירקות. או אז הייתה היד
הפלאית יוצקת מגבוה טחינה על פסגת הר הסלט והכול היה מוגש לך
בתוך שקית נייר חומה וחמימה. רצית להמשיך ולהביט באצבע הנוספת
אך לאחר ששילמת היית נדחק אחורנית על ידי לקוח אחר.
בין שלל בתי הקפה שברחוב ניצב גם דוכן גדול של גלידה. הדוכן
התהדר בויטרינת זכוכית דמוית אקווריום אלא שבמקום דגים נחו
מאחורי הזכוכית הקרה קופסאות גלידה בשלל צבעים זרחניים. כאן
ניתן היה לרכוש לאורך כל ימות השנה את מיטב תוצרת מפעל הגלידות
של בעלי החנות.
קרוב לנקודת החיבור שבין שני הרחובות, עמד מבנה צר ומוזר: בית
עסק קטן לממכר כרטיסים. תחילתו בשולחן מתקפל שהפך לסוכה שבכל
שנה נוספה עליה שכבת מגן נוספת: תקרת קש, כיסוי פלסטיק, קרשים
ולבסוף קירות אבן שנבנו סביב השולחן ומעליהם גג קשיח. אדם אחד
בלבד יכול היה לעמוד בתוך המבנה הצר. קרקס עומד להגיע לעיר,
קומיקאי ידוע, משחק כדורגל בינלאומי? כאן יכולת לרכוש כרטיס
לכל אירוע ומופע בו חפצה נפשך בין אם יתקיים מחר או בעוד
חודשים רבים, בין אם יתקיים בעירי או אפילו בתל אביב הגדולה.
דוכן הכרטיסים היה נקודת מפגש. כאן ניצבו בתור אחד הבאים
מהרחוב הגבוה יחד עם הבאים מהרחוב הנמוך. כאן נתאחדו להם שני
הרחובות המקיפים את המבנה כי זו דרכו של עולם וסופם של קצוות
להתאזן: בנו של העשיר יתרושש ונכדו של העני יתעשר. כובש יהפוך
לנכבש והמיעוט יהיה לרוב. בנה של המנקה את אולמות האוניברסיטה
יהיה באחד הימים לדיקן הפקולטה. צאצאו של עבד יהיה למנהיג
העולם החופשי. בהתאם לעקרון זה גם הרחוב הנמוך והרחוב הגבוה
מתאזנים ביניהם במין רחבה עקומה הומת יונים. איזון זה שבין שני
הרחובות מחזיק מעמד עד עצם היום הזה אף כי המבנה של דוכן
הכרטיסים כבר איננו שם.

לעומת המגדלים המבהיקים כיום לידו, המבנה נמוך כננס. אך לא סתם
ננס, כי אם ננס כעור המבייש במראהו את משפחתו המנסה בכל כוחה
להסתירו מעין זר. דומה שגם המבנה מתבייש ומעדיף שלא יביטו
לעברו. חסד עשו עימו פרנסי העיר בהתקינם סביבו גדר כעורה עשויה
לוחות פח. בעשותם כן, לא על טובת המבנה חשבו הם. בשנים
האחרונות מבקשים פרנסי העיר לעשותה מוקד משיכה עבור התעשיות
החדשות, הלא מזהמות, אותו היי - טק המורכב מצבא צעירים וצעירות
המגיעים לעבודה בחליפות וחולצות לבנות. אותם אלה המשאירים
אחריהם ניחוח של בושם עדין המתפוגג במהרה מול ריח השמן העולה
מדוכן הפלאפל שברחוב הנמוך. המבנה מהווה שריד מן העבר ונוכחותו
לא תואמת את סביבת העבודה החדשנית הנדרשת לאבירי ההיי - טק.
אלה יעדיפו מן הסתם להתמקם בסביבה מודרנית יותר. בהיעדר מפעלי
היי טק,  תפסיד העירייה את המיסים הגבוהים המשולמים בלא ויכוח
על ידי גופים אלו. לפיכך ביקשה העירייה להסתיר עד כמה שניתן את
היצור המכוער הניצב לו כעצם במרכז גרונה של העיר. לו יכלה,
הייתה העירייה הורסת זה מכבר את המבנה, אך מאחר ואין כרגע
הוכחה הנדסית בדבר מסוכנותו, הדבר לא ניתן, הסביר לראש העיר
פרקליטה המלומד של העירייה. כך נמצא הפיתרון המיוחל בדמות אותה
גדר הסובבת את המבנה. בוקר בהיר אחד לפני שנים לא רבות, באו
פועלים והחלו בהתקנת גדר ההסתרה. לעת ערב הסתיימה העבודה
וקברניטי העירייה ואנשי ההיי - טק נשמו לרווחה.
גדר הפח הסובבת את המבנה הכעור אינה עולה בגובהה על קומת אדם.
כל המבקש להציץ מעליה יכול היה לעמוד על קצות אצבעותיו ולהביט
במבנה. אלא שצעירי ההיי - טק החולפים בסביבה, לא מגלים כל
עניין במבנה. לעומתם, התושבים הותיקים הזוכרים למבנה חסד
נעורים, לא מסוגלים להתרומם על קצות האצבעות. לו יכלו, היו
טובעים בים של זיכרונות ואולי גם דמעה אחת או שתיים הייתה
מתגלגלת במורד הלחי הקמוטה. בכי על עלומים שחלפו לבלי שוב: ימי
תפארתו של המבנה השלובים בעלומיהם. אותם ימים של אושר שלא
ישובו עוד. מי שהכיר את המבנה בשיאו, לא יכול לראותו. מי שיכול
לראותו, אינו מעוניין בכך.
ובהחלט היו למבנה ימים מפוארים.
פחות מעשרים שנים חלפו מהיום בו הגיע לראשונה לעירי (שאז הייתה
מושבה בתחילת דרכה) הפועל העני אהרון ועד ליום בו החליט אותו
אהרון (שאז כבר נקרא "מר אהרון") להשתמש בעושרו הרב כדי להגשים
את חלומו הגדול: לבנות בעיר בית קולנוע שאין כדוגמתו בכל הארץ.

לרגע לא שכח אהרון את תחילת דרכו בעיר. איך הגיע לעיר ברגל,
איך כל רכושו אז היו רק הבגדים שעל גופו, ואיך התחנן ליום
עבודה. היכן כבר לא ניסה? היה בראשון לציון, בפתח תקווה ואפילו
סייע בבניית בתיו הראשונים של כפר ויתקין. אך באף מקום לא
הצליח לתקוע יתד ולמצוא עבודה קבועה. הוא לא בחל בשום עבודה
ובלבד שבסוף היום יקבל את השכר המועט שיאפשר לו להתקיים עד
שימצא את העבודה הבאה.
בעודו עובד כבנאי בכפר ויתקין פנה אליו קרוב רחוק בעל אמצעים
והזמינו להצטרף לקבוצת העבודה שבנתה עבורו בית בעירי. העיר
הייתה אז קובץ אוהלים שניטו על גבעת כורכר ובראשה מבנה ששימש
את משטרת הישובים הבריטית. בקרבת המבנה ניטו מספר אוהלים ע"י
ראשוני המתיישבים ובשיפולי הגבעה החלו להיבנות מספר בתים. אחד
הבתים שהיה באמצע הבנייה היה ביתו המיועד של אותו קרוב עשיר.
שלד הבית כבר היה מוכן ודרשה השלמת עבודות גמר וריצוף. אהרון
הגיע והצטרף לקבוצת הבנאים. חברי הקבוצה, שמחו על זוג הידיים
הנוספות שנוספו לצוות. היו שם שמואל "השתקן", שאול "המשוגע"
ואחיו, מאיר "הג'ינג'י", אמיל "המשתעל", פואד "הברזלן", חנה
השחרחורת וגיטה "המקללת". כל אחד מחברי הקבוצה הרוויח ביושר את
כינויו וכך הם הציגו עצמם בפני אהרון. חברי הקבוצה לנו במהלך
הבנייה באוהלים שהקימו באתר הבנייה. שהסתיימה בניית הבית עברו
לבנות מבנה אחר ואחריו עוד אחד. יום רדף יום, יום אחד דמה
למשנהו ואהרון החל להשתעמם. ככל שחלפו הימים כך גבר בקרבו הדחף
לחולל שינוי בחייו. הוא רצה להיות אדון לגורלו ולפרוץ את מסגרת
השיתוף הכובלת שבקבוצת הפועלים. באחד הערבים הסביר אהרון את
רצונו זה לשאר חברי הקבוצה. הם העדיפו לשמור על מסגרת הקבוצה
ולמחרת בבוקר נפרד אהרון לשלום מחבריו ויצא לדרך חדשה.
תוך שהוא נעזר בפרוטות שחסך מעבודתו בבניין, קיבץ אהרון חבורת
פועלים שיעבדו תחתיו. "אני אחסוך מכם את חיפוש העבודה" הסביר
להם אהרון בעודו מבטיח להם שכר שבועי קבוע. אהרון לא התקשה
במציאת עבודה בעבורם. כשהסתיימה העבודה באתו מקום, עזבו חלק
מהפועלים אך אהרון מצא בקלות רבה פועלים אחרים במקומם. אהרון
מצא את עבודת הניהול מאתגרת יותר מאשר עבודת הכפיים הפשוטה
ונהנה מהחידוש שזומן לו בכל יום.
באחד הימים הופיעה חנה השחרחורת שעבדה עם אהרון בימיו בקבוצת
הבנאים. היא ביקשה להצטרף לפועליו. אהרון הסכים ובמהרה הבין
מדוע הופיעה. חנה חפצה בקרבתו. אהרון נענה והשניים הפכו לזוג
ותוך שבועות ספורים נישאו. תחילה המשיכה חנה לעבוד עם פועליו
בבניין אך משהרתה חדלה מכך.
אהרון עלה על מסלול ההצלחה. היישוב כולו היה נתון בתנופת פיתוח
ואהרון נע עם פועליו מפרויקט לפרויקט במושבה הנבנית. לרגע לא
חדלו מעבודה. על קומץ האוהלים והמבנים שהיו בתחילה,  נוספו עוד
ועוד בתים עד שהמקום הוכרז רשמית כמושבה. אגב כך, הצליח אהרון
לחסוך סכום שהספיק לבניית בית קטן עבור חנה ובעבורו. בהמשך רכש
גם משאית קטנה ולאחריה רכב פרטי ("פרייבט"). אהרון המשיך לחסוך
חלק ניכר מרווחיו ובמהרה צבר הון קטן.
הימים חלפו ואהרון, שכבר כונה בפי כל "מר אהרון", החל שוב
להשתעמם. הריגוש שהיה מנת חלקו בראשית ימיו כמנהל קבוצת
הפועלים, אבד לו. אהרון מכר את עסק הבנייה והמשאית ועבר לתחום
חדש: יהלומים. תעשיית היהלומים הישראלית הייתה אז בחיתוליה
ואהרון הקים חברה לעיבוד ולמסחר ביהלומים. במסגרת החברה החל
אהרון להפעיל בעירי מפעל קטן לעיבוד יהלומים. גם מהלך זה התברר
כמוצלח ואהרון הכפיל ושילש את הונו. החברה עלתה ופרחה, המפעל
גדל ומספר המועסקים בו גדל בכל חודש. אנשים נוספים שראו את
הצלחתו של אהרון, הקימו גם הם בעירי מפעלי עיבוד יהלומים. בתוך
שנים לא רבות נודע שמעה של העיר בארץ ובעולם כבירת היהלומים
הישראלית. במהרה החל אהרון לפתח קשרי מסחר עם שווקים שמעבר לים
לצורך רכישת יהלומים גולמיים ומכירת יהלומים מעובדים מתוצרת
מפעלו. אהרון החל נוסע יותר ויותר לארצות שונות באירופה ובמזרח
הרחוק כדי לקשור עסקאות.
אהרון החליף עיסוקים במהלך השנים אך אופיו לא השתנה. בחלוף
זמן, שוב מצא אהרון את עצמו מהרהר בתכלית חייו. הדחף לשינוי שב
לבעור בו. היה זה באחד מאותם לילות בהם ישב לבדו בחדר האוכל של
המלון הקבוע שלו באנטוורפן, צלחת ארוחת הערב לפניו, אהרון חיטט
בה עם מזלגו בחוסר חשק והוא נתון במחשבות. "עבור מה אני מתאמץ?
עוד עסקה ועוד עסקה? הרי כסף יש לי די והותר, מספיק לי, לאשתי
ולילדיי. במקום לנסות ולהכפיל שוב פעם את הוני, עדיף שאעשה
משהו שיעשה לי טוב על הלב. משהו לנשמה. איזה דבר שיועיל לכל
בני העיר". לאחר מספר ערבים של הרהורים, הגיע לכלל החלטה.
בארץ, היו חנה ואהרון הולכים לעיתים לקולנוע. בתחילה היו צופים
בראינוע בתל אביב ומשהוקמו בתי קולנוע בעירי נחסכה מהם הנסיעה
לעיר הגדולה. אבל בחו"ל ביקר אהרון בבתי קולנוע שהותירוהו בפה
פעור. לא היו אלה אולמות דחוסים ומכוערים כפי שהכיר בארץ. היו
אלו היכלי פאר שהפכו את הצפייה בסרט לחוויה תרבותית ומהנה יותר
מסתם צפייה בסרט בבית קולנוע בארץ. אהרון החליט שזהו ייעודו.
להקים בעירי היכל קולנוע הדומה לאלו שראה במסעותיו לאירופה.
הוא יבנה בעירי את היכל הקולנוע המפואר בארץ, ממש כמו שראה
באירופה.
מיד עם חזרתו ארצה, ולתדהמת חבריו לענף, העמיד אהרון למכירה את
חברת היהלומים שלו. קונים לא חסרו. הייתה זו תקופת הזוהר של
תעשיית היהלומים הישראלית. בסופו של מו"מ מכר אהרון את העסק
במחיר מפולפל לצמד אחים, עולים חדשים מפרס. עשרים שנה בלבד ארך
המסלול שעשה אהרון ממעמקי הדלות אל העושר הרב. הוא לא התפנה
להרהר בכך מאחר ועתה היה הוא מרוכז בפרויקט חייו.  
מרגע שמכר את חברת היהלומים החל אהרון לשקוד על הקמת בית
הקולנוע. ראשית נדרש לאתר שטח מתאים. אהרון ידע בדיוק היכן
ברצונו למקם את בית הקולנוע: בראש אותה גבעה נישאה שממנה החלה
העיר להיבנות בראשית ימיה. כך יראו אותו כולם. הואיל וכסף לא
היווה מכשול, השלים אהרון במהרה את רכישת השטח. עתה היה עליו
לפעול לתכנון המבנה. לצורך זה פנה אהרון למספר משרדי אדריכלים
מהמובילים בארץ. בסופו של דבר רק שני משרדים נענו לאתגר. האחד,
משרד שהתמחה בסגנון ישראלי עכשווי שעיקרו פשטות ויעילות בהתאם
לרוח התקופה. השני, משרד שהתמחה בסגנון הבאוהאוס האירופי.
אהרון התלבט בין שניהם וכדי להקל על בחירתו ביקש לקבל הצעותיהם
לתכנון הפנים של המבנה. הרעיון התברר כמוצלח והקל על בחירת
המנצח. המשרד האחד הציע עיצוב פנים צנוע. המשרד השני הציע
עיצוב מפואר. אהרון בחר כמובן במשרד השני. היה זה משרד
אדריכלים לא גדול, שני אדריכלים בלבד, שתכננו מספר מבני ציבור
בתל אביב וחיפה. בסופו של הליך תכנון אדריכלי הפליאו השניים
להגשים בעפרונותיהם את חזונו של אהרון. המבנה שתכננו שילב בין
קוים ישרים לבין עיגולים רכים השוברים את המסגרת הנוקשה, שילב
בין הפונקציונאליות לבין הפנטזיה. אהרון התאהב ממבט ראשון
בצורתו של המבנה שניבטה אליו מן השרטוטים. הוא היה שונה בתכלית
משאר מבני העיר וכמו הובא ממקום אחר אל עירי. גם פרטי עיצוב
הפנים שהציעו השניים תאמו את שראה אהרון בעיני רוחו: פאר והדר
לצד חדשנות ויופי. המבנה תוכנן להתנשא מעל סביבותיו בדיוק כפי
שרצה אהרון.
משהושלם הליך התכנון, החל אהרון מנצח על מלאכת הבנייה. ראשה של
הגבעה נקטם בידי דחפור, השטח יושר, יסודות נחפרו וחיש קל החלו
עמודים וקירות צומחים מעלה. ריח המלט וקולות הבניה נשמעה
באוזניו של אהרון כמנגינה ערבה. בעומדו שם הוא נזכר בימיו
כבנאי. זיכרון אחד הוביל למשנהו ומיד הוא נזכר גם בחברי קבוצת
הבנייה שקיבלו אותו לשורותיהם. "למעשה, בזכותם אני כאן" אמר
אותו ערב לחנה אשתו "הייתי רוצה לשתף אותם בעבודה על הקולנוע".
אהרון שאל ובירר וכעבור ימים ספורים שמח לראות שחלק מהם הגיעו
לאתר הבניה.  היו שם שמואל "השתקן", שאול "המשוגע", מאיר
"הג'ינג'י" ופואד "הברזלן". השנים שחלפו מאז נפרדו ניכרו
במראם. שיערם החל מלבין, קמטים ניכרו בפניהם אך לחיצת ידם
הייתה חזקה כבעבר. אהרון חיבק כל אחד מהם בהתרגשות והתעצב
לשמוע מהם כי אמיל נפטר ממחלה. אהרון הציע להם שכר שלמעלה
מהמקובל תמורת עבודתם בפרויקט. "זכר לימים עברו" אמר להם והם
כמובן הסכימו. אהרון התבשם לרגע קט מהישגו ומיד המריצם להתחיל
בעבודה.
לבד מבניית בית קולנוע חדש, עברו על עירי אותו זמן  תהליכים
נוספים הרחוקים מעולם הקולנוע. כמו בשאר ערי המדינה הצעירה, גם
בעירי הונהג אז משטר חמור של צנע. המזון חולק בהקצבה חודשית
לפי תלושים שהונפקו בידי הממשלה. משפחות רבות היו על סף רעב.
מעברות אוהלים הוקמו בעיר ובסביבתה ועולים חדשים בוססו בהם
בבוץ. הדבר האחרון לו נזקקו תושבי העיר אותה עת היה היכל
קולנוע מפואר. אך אהרון המשיך בשלו.
הקמת בית הקולנוע החדש לא באה בשל מחסור בבתי קולנוע. בזמן
שאהרון עמל על בניית בית הקולנוע שלו, כבר היו בעירי שלושה בתי
קולנוע ותיקים.
האחד, קולנוע "מלכה" המהוגן. הקולנוע שכן בסמיכות לחוף הים,
עובדה שאפשרה לצופים טיול ערבית סמוך לים בסיום הסרט. קולנוע
זה נהנה גם מתדמית של "גבורה". בימי המנדט הבריטי הוסתרו
במרתפו לא פעם מעפילים בלתי חוקיים שהורדו בחשכת ליל מאוניות
מעפילים שהצליחו להגיע לחוף. הקולנוע שכן במבנה מרובע, וכל
חזותו, הן החיצונית והן הפנימית, שידרה פשטות. לא הוד ולא הדר
היו בו אלא רק שורות של כסאות עץ חורקים.  
הקולנוע השני היה קולנוע "גיל". היה זה אולם קטן ששכן במרתף
טחוב. הדרך אליו עברה בפסאג' מלוכלך מדיף ניחוחות שתן. קולנוע
"גיל" היה מעוזם של אותם עבריינים בגרוש לובשי מעילי העור
הקצרים שנהנו לצעוק במהלך הסרט ולגלגל בקבוקי זכוכית במעבר.
הסרטים הוקרנו ב"גיל" ברצף משעות הבוקר ועד הלילה עקב מיעוט
הצופים. לא נדיר היה לראות באולם סרט המוקרן לצופה אחד בלבד.
ילדים טובים לא העזו להתקרב לקולנוע זה.
אחרון חביב היה קולנוע "זרקור" שעיקר צופיו היו ה"קייטנים",
ירושלמים לבנבנים שהתארחו במלונות הפשוטים שהיו אז או ששכרו
חדר לשבוע בבתי התושבים. היה זה קולנוע קיץ נטול גג. ארבע
קירות שסגרו על רחבה לא גדולה. ברחבה הונחו כסאות עץ ביתיים
וביניהם היו ערוגות שושנים. רוח הערב העולה מן הים ציננה את
הקהל והמקום כולו שידר אווירת נופש קיצי. המקום היה קטן, זעיר
ממש, יותר מחמישים צופים לא יכלו להיכנס אליו. לעיתים קרובות
ילדים היו מטפסים מבחוץ על קירות הקולנוע בתקווה להגניב מבט
בסרט המוקרן ואז היה הסדרן מרים קול ומגרשם. כמה שנים מאוחר
יותר נפצע ילד כשהתמוטט הקיר עליו טיפס. מאז חדל הקולנוע
להתקיים. קירותיו נהרסו, הרחבה צופתה בזפת והיום היא מתפקדת
כמגרש חנייה מכוער.
ההמונים לא נהרו לשלושת בתי הקולנוע. בכל ימות השבוע עבדו
מרבית אנשי העיר מבוקר עד ערב. כשהגיעו רצוצים לביתם, הדבר
האחרון שרצו היה ללכת לקולנוע. גם בסוף השבוע התמונה לא הייתה
שונה משמעותית. סרט לא היה שם. שבת בבוקר הוקדש לים. כל תושבי
העיר היו מבלים בשפת הים. הגברים שיחקו מטקות על קו המים
והנשים השגיחו על ילדיהם אגב פטפוט עם חברותיהן. לאחר ארוחת
הצהריים היו הגברים הולכים למגרש הכדורגל והנשים נחות. במוצאי
שבת היו כל תושבי העיר צועדים הלוך ושוב ברחוב הראשי הארוך.
מגבעת הדואר ועד לטיילת בצוק המשקיף הימה. הלוך ושוב היו כולם
צועדים לבושים במיטב בגדיהם. זו הייתה העת לראות ולהיראות.
הנשים היו מפטפטות בדרך והגברים שותקים הואיל וכילו את קולם
במגרש הכדורגל. וסרט? לא תודה. אנחנו נהנים מרוח הים.
משנפתחו לראשונה שעריו של קולנוע "חוף", הכול השתנה. הנכנסים
פנימה הופתעו מגודל הפאר ולא ידעו לאן להביט קודם. במבט נדהם
הם ניסו להכיל את כל היופי שאפף אותם. הנכנסים עברו דרך דלתות
רחבות עשויות עץ משובח עם ידיות מנחושת מבריקה ונכנסו לאולם
המתנה מרווח מצופה כולו בשיש. באחת מפינות האולם נפער פתח גדול
שם עמד אחיו הצעיר של אהרון והציע למכירה מיני חטיפים מלוחים
(שקיות צ'יפס "רפי" שמנוני), מתוקים (שוקולדים וסוכריות),
משקאות קלים (בקבוקי "פפ" או טמפו עגולי חמוקיים) ואפילו
ארטיקים (ארטיק וניל רבוע או "לוקס"). בקצה האולם נמתח גרם
מדרגות שיש עטוי שטיח אדום שהוביל במלכותיות לעבר קומת היציע.
לראשונה בעירי, יציע! וילונות קטיפה אדומים ארוכים שימשו
כחיפוי לחלונות שמסגרתם הייתה עשויה מעץ מהגוני משובח. מבעד
לחלונות ניתן היה להשקיף החוצה עד הים וההרים, אך מי רצה להביט
החוצה? תנו להביט עוד ביופי שבתוך המבנה. במרכז התקרה נצצה
נברשת גדולה. על הקירות היו תלויות תמונות ענק של מיטב כוכבי
הוליווד: קרי גרנט ובטי דייויס, ג'יימס דין ובטי גרייבל,
צ'ארלי צ'פלין וג'ודי גרלנד, רוק הדסון וג'יין מנספילד.
לראשונה יכלו הגברים לעמוד ליד מושא הערצתם ג'ון ויין והנשים
יכלו לבחון מקרוב את האיפור על עיניה של אליזבט טיילור.  
משנכנסו הצופים דרך וילונות הקטיפה לאולם או ליציע, נעתקה
נשמתם מגודלו של האולם. בהשוואה לשלושת בתי הקולנוע הקיימים,
היה האולם ענק, גדול פי כמה מכל אולם אחר שהכירו. והכיסאות, עץ
מבהיק וחדש הנושא בגאון ריפוד מפנק. ומנגנון הקיפול לא חרק.
וראו, יש בתחתית המסך במה של ממש. במה גדולה שהתאימה גם למופעי
תיאטרון (מתחת לבמה היה מבוך של חדרי הלבשה, מחסנים ומה לא).
למעשה, גם בקומת היציע לא תמו החידושים. שתי השורות הראשונות
הופרדו ברווח גדול משאר שורות היציע, והיה בהם דמיון קלוש
לתאים המלכותיים בתיאטראות האירופאים.
אהרון התהלך בין כולם לבוש בחליפתו הטובה, חולצה לבנה ופרח
אדום בדש הבגד. הוא לחץ ידיים והשיב למברכיו הרבים. ליבו גאה
מאושר. לרגע קט יצא החוצה, הביט בשורת דגלי הלאום שהתנופפו
ברוח על גג המבנה, ושב פנימה. ראש העיר עלה על הבמה והכביר
דברי תודה ל"מר אהרון ידידו הטוב על הפנינה שהעניק לעיר".
אהרון שלא הצטיין בנאומים ויתר על האפשרות לעלות לבמה ולשאת
דברים. במקום זאת החווה בידו למסריט והקרנת הסרט החלה.
בסוף הסרט יצאו הצופים נפעמים. הם חשו כמי שטועם ארטיק ראשון
לאחר שהורגל רק לקרטיבים. הם ריחפו כבתוך חלום והרגישו לראשונה
שהעולם הגדול הגיע עד אליהם. בעודם הולכים לדרכם, הביטו צופים
רבים אחורנית וראו את המבנה המיוחד ואת שלטי הניאון הצבעוניים
המכריזים למרחוק: קולנוע "חוף" פועל. הם נשמו עמוק והבינו
שהעיר כולה עלתה כיתה. לא עוד מושבה קטנה החוסה בצל העיר
הגדולה תל אביב. מעתה גם להם יהיה במה להתגאות.
המונים ביקשו להיות שותפים לחוויה. תורים ארוכים השתרכו באשנבי
מכירת הכרטיסים שבפינת בית הקולנוע. צעירים ומבוגרים, תושבי
העיר ובני משקים שבסביבתה. שמעו של בית הקולנוע החדש הגיע עד
העיר הגדולה והיו בין הצופים גם אנשים שבאו במיוחד מתל אביב
כדי להתרשם מהפלא.
מנהל יכול היה למצוא בשורה שלפניו את אחד מפועליו, מורה יכול
היה לפגוש באולם ההמתנה מי מתלמידיו, עקרת הבית יכלה לשבת
באותה השורה בה יושב הזבן מהמכולת. כולם הגיעו בבגדי שבת
ונכנסו בחרדת קודש בשערי ההיכל. הנשים והגברים החלו מחקים
במראה ובלבוש את שראו על המסך הגדול. תסרוקות מנופחות ושמלות
בגזרה הנכונה לנשים. רעמת שיער משוחה בשמן או שפם דק גזור היטב
לגברים.  
במקרה נפתח קולנוע "חוף" בעיתוי נכון, במקביל לסיום תקופת
הצנע. יש שיאמרו כי שוב שיחק המזל לאהרון. העיר כולה זקפה
קומתה. דומה היה שבית הקולנוע החדש הוסיף לה פרץ של נעורים.
כבישים נסללו, שכונות חדשות הוקמו, בתים בעלי שלוש וארבע קומות
החלו להיבנות, חלקם בשטחים ריקים ואחרים על הריסות בתים חד
קומתיים מימיה הראשונים של העיר.
גם זמן המלחמות הגיע. באחת מהן ספגה עירי פגיעות ישירות אך בית
הקולנוע, למרות גודלו, לא נפגע. הקולנוע והמגרש הריק שלצידו
שימשו כנקודת כינוס עבור המתגייסים מבני העיר והסביבה.
ביחידותיהם סיפרו החיילים לחבריהם על  היכל הקולנוע המופלא
שבעיר.  משחזרו הלוחמים הביתה, שב העולם לנהוג כמנהגו וניתן
היה לראותם צועדים חבוקים עם בנות הזוג לעבר בית הקולנוע.
לעיתים היה מתרחש בו מפגש אקראי בין חברים מאותה יחידה, שהגיעו
עם נשותיהם מרחוק בעקבות ההמלצה ששמעו במלחמה מחברם בן עירי.
בין המלחמות שבה השלווה לשכון בעיר. עם זאת, סדר היום של תושבי
העיר השתנה. מעתה, ים בבוקר שבת, כדורגל בצהריים, ובערב סרט
בקולנוע "חוף". כדי להכיל את כל המבקשים להיכנס, נוספו שעות
הקרנת סרטים. במקום הקרנה אחת ניתן היה לבחור בין סרט בחמש אחר
הצהריים, בשבע או בתשע בערב. במהלך חופשות הוקרנו בשעות הבוקר
גם סרטי ילדים.
שלטי ענק נתלו על קירותיו החיצוניים של הקולנוע ובהם סצנה
בולטת מהסרט המוצג. לצד אשנבי מכירת הכרטיסים הוצגו תמונות
נוספות בגודל קטן. בעיתון סוף השבוע נכלל דף פרסומת בשחור לבן
ובו פרסומת לסרט שיוצג בשבוע הקרוב בקולנוע "חוף". ההמונים
זרמו וקולנוע "חוף" פרח. יש ונקבעו בו ערבים מיוחדים. או אז
במקום סרטים, הוצגו בו  הצגות תיאטרון, קונצרטים, מופעי בלט
ושירה. התרבות חגגה, התושבים נהנו, "חוף" פרח ואהרון זרח.
לזמן יש כוח משלו. באיטיות מאכלים גלי הים את סלעי הכורכר
שבחוף הים. הם ישובו ויכו בסלע עד שיתמוטט. כך פועל גם הזמן.
גל רודף גל ויום רודף יום. מבלי שנרגיש משייף הזמן את החדש עד
שיהפוך לרגיל. ואז יהפוך הזמן את הרגיל למיושן וכך ימשיכו גלי
הזמן להכות עד לניצחון הסופי.
אט אט דעכה ייחודיותו של קולנוע "חוף". דור חדש של צעירים נולד
למציאות בה "חוף" הוא חלק מהנוף, מהקיים בעיר. חדשנותו אבדה,
יופיו קהה. בני הנוער כבר לא התדפקו על שעריו. הם העדיפו על
פניו את בתי הקולנוע של העיר הגדולה. הקולנוע של השכן התל
אביבי הפך מרגש יותר בעבורם. גם הטלביזיה הישראלית שזה מקרוב
נולדה הרחיקה צופים מהקולנוע. ככל שהעיר גדלה ורבתה כך דומה
היה שקולנוע "חוף" הולך ומצטמק. לתחושה זו תרמו במיוחד שלדי
המבנים הגבוהים שצמחו לידו. האפר שעלה מאתרי הבנייה ההומים
איים להטביע את "חוף".
השנים החלו נותנות אותותיהן באהרון ובבית הקולנוע שלו. אהרון
המשיך להגיע בכל בוקר למשרדו שבקולנוע (מתחת לבמה) אך הוא החל
מתקשה בתנועה. גם ראייתו כבדה והוא הפסיק להנחות את איש האחזקה
היכן ומה יש לתקן. כך דהו וילונות הקטיפה והפכו מאדום מלכותי
לאפור קלוש, השטיח שבמדרגות נקרע וסולק, הברק אבד מהשיש שקיבל
צבע עמום, הכיסאות חרקו ואיימו להישבר עם כל אדם נוסף שהתיישב.
נורות שחדלו לפעול בנברשת הגדולה לא הוחלפו. אמנם, הותיקים
שבין תושבי העיר עדיין שמרו ל"חוף" אמונים אך גם הם הלכו
והתמעטו. התור ליד הקופה התקצר ודי היה באשנב אחד כדי לענות על
הביקוש המתמעט לכרטיסים. באחד הימים נשרה האות ו' שבשלט הניאון
הגדול והתרסקה לרסיסים ברחבת האבן. אך בנס לא נפגע איש
מנפילתה. מזל שהקולנוע הוקף במבנים גבוהים וכך נחסך מתושבי
העיר לראות מרחוק את השלט המואר "ח ף" שבראש המבנה. לו היו
רואים זאת, היה קולנוע "חוף" הופך לבדיחה עצובה. אהרון שקל היש
טעם בתיקון השלט אך בטרם הגיע לכלל החלטה, חלה. ממחלתו זו לא
יתאושש ואל בית הקולנוע לא יבוא עוד.
בינתיים נפתח בעיר קניון גדול ובתוכו מספר אולמות קולנוע
זעירים. בכל אולם זעיר שכזה היו כורסאות נוחות וסאונד דיגיטלי
היקפי שהעניקו לצופים חוויה ברמה אחרת. החידוש משך את ההמונים
אליו. "חוף" גסס.
מפעל חייו של אהרון הלך ודעך בדומה למצב בריאותו הוא. משנפטר,
כמו ניתן האות להורדת מסך אחרונה על קולנוע "חוף". שתי מודעות
אבל הודבקו על קירות המבנה: אחת מטעם המשפחה, אחרת מטעם
העירייה. כל מודעת אבל תוחמה במסגרת שחורה עבה. המודעות היו
אמנם קטנות אך צבען השחור הקרין על המבנה כולו. תושבים שעברו
ליד, הנידו ראש והמשיכו בדרכם.
בתום ימי השבעה נתכנסו האלמנה חנה, ילדיה ואחיו הצעיר של
אהרון. איש מהם לא רצה לקבל על עצמו את ניהול הקולנוע. האלמנה
הרי מעולם לא התערבה בעסקי בעלה ולא היה לה מושג קלוש בנושא,
האח הצעיר פתח עסק במקום אחר והוא היה טרוד בו, והילדים, הם
היו עסוקים בענייניהם. מי בגידול הילדים ומי בלימודים
באוניברסיטה. בית הקולנוע נותר נעול ושעריו לא נפתחו עוד. הפעם
הבאה  בה כינסה חנה את ילדיה ואחיו של אהרון בעניינו של
הקולנוע הייתה כשהתקבלה בביתה דרישה מהעירייה לשיקום המבנה או
הריסתו. אחד הילדים לקח על עצמו לטפל בנושא מול העירייה. כעבור
כמה שבועות עדכן הילד את אימו כי עורך דינו פעל מול העירייה
וזו נסוגה בה מדרישתה.
מאז, הלכו לעולמם האלמנה חנה ואחיו של אהרון. בכל יום שעובר
מתרחבים הסדקים שבקירות המבנה והם עושים את דרכם מהבסיס כלפי
מעלה. אחת הקורות הראשיות התומכות בקומת היציע, מתפוררת וצפויה
ליפול בכל רגע. לכשתיפול, אולי יתמוטט המבנה כולו ואולי לא.
קברניטי העירייה ממתינים לנפילת אותה קורה בקוצר רוח. באחד
ממשרדי מחלקת ההנדסה העירונית מונח לו צו המכריז על המבנה
כמבנה מסוכן המחויב בהריסה שאחרת יהפוך לקניין העירייה. כל
שנותר הוא רק לרשום תאריך על גבי המסמך.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
יש לך ריח שונה
היום, מותק,
החלפת שטיפה
היגיינית...


החבר של דפנה


תרומה לבמה




בבמה מאז 22/11/15 15:09
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
מיקי אלטמן

© 1998-2017 זכויות שמורות לבמה חדשה