כשהייתי קטנה, בערך בימי גן חובה
אמא שלי נהגה לומר לי ש"לכל סיפור יש סוף".
אני חולקת על האמירה הזו-
הרי נגיד מה עם הסרטים של 'טרנטינו'?
כמעט תמיד הסוף פתוח, והסיפור באמת סוחף
אלילה מטריפה, כל דמות בצבע!
אז זה לא באמת "סוף" אם אפשר לסיים את הסיפור במיליון ואחת
דרכים, כשאף אחת מהן לא בהכרח מה שקרה על פני השטח.
מוכרים לנו סיפורים עם סוף טוב-
כאלה שבהם הצדק נעשה
הנסיך והנסיכה חיים באושר ועושר;
אבל אני, כמה סיפורים עברתי עד היום
בטח לא תאמין כשאספר.
אני אפילו עדיין תקועה בתוך סיפור אימה שבו נשארתי הדמות
היחידה, ומייאש קצת כשכל הבנות בחוץ מוצאות את הנסיכים שלהן
בזמן שאני מנשקת קרפדות שאוכלות לי מהאוכל וישנות לי במיטה;
את כל השמיכה הן לוקחות לי!
ואם זה לא מספיק, בסוף אני גם מתעוררת לבד בבוקר מכוסה בגועל.

אני באמצע שום מקום,
מחפשת אחר הסוף שהובטח לי, בעזרת מצפן שבור
אז תסביר לי בבקשה, לאן פונים מכאן?
זה לא כאילו וויתרתי על עצמי, אך אני עומדת על הקצה
וכל משב קל יכול לערער את שיווי המשקל שלי,
או למוטט את הקרקע תחתיי.
אני מניחה שאני צריכה לפנות מכאן לבד,
ואתה צריך לדעת שאני גרועה בכיוונים;
אתה לא תוכל להדריך אותי יותר,
הקול שלך לא ינעים את זמני בהליכה קודרת
אלו המחשבות שלי שיתפסו את המקום-
והן לא כאלו שאפשר לסמוך עליהן שלא יבגדו בי במהלך המסע.
אני חושבת שבינתיים אחכה לך כאן,
למקרה שתמצא סוף לסיפור שלי.