הילד (1959)
פעם הכי אהבתי את הים. אולי נכון יותר להגיד שפעם הכי אהבתי
ללכת עם אבא לים.
היינו קמים בשבת בבוקר כשמסביב הכול שקט. הייתי לובש את בגד
הים, זה עם הפסים שהיה לוקח לו אחר כך יומיים להתייבש. על
השולחן חיכו לי כוס תה ופרוסת לחם במרגרינה שאבא הכין לפני
שהעיר אותי. היינו יושבים ביחד ליד השולחן במטבח, ואבא היה
מסתכל איך אני אוכל ושותה. הכול נעשה בשקט כדי לא להעיר את
אימא. לקחנו כובעים ובשקט היינו יוצאים מהבית.
הדרך עד לים הייתה ארוכה. כשהייתי קטן יותר מתישהו באמצע הדרך
הייתי מתעייף ואבא היה לוקח אותי על הידיים. הכיף הגדול ביותר
היה כשהוא היה מרכיב אותי על הכתפיים. הרגשתי אז גבוה כמעט כמו
הבתים שלצידם הלכנו.
כשגדלתי קצת יותר, היינו הולכים כשידי בתוך ידו כל הדרך עד
לים. מכוניות כמעט ולא היו עוברות ולכן יכולנו ללכת בנחת על
הכביש. לפעמים אבא היה פוגש בדרך מכר ועוצר לפטפט איתו בשפה
שלא הבנתי. כשהיה נמאס לי לחכות, הייתי מתחיל לנדנד את ידו של
אבא עד שהפסיק לדבר והיינו ממשיכים ללכת.
בסופה של הליכה ארוכה היינו נעמדים בתחילת המדרגות היורדות
מהצוק הגבוה אל שפת הים. אבא היה עוצר בנקודה הגבוהה ההיא
ומביט עד לקצה האופק. היינו ממלאים את החזה באוויר הים
ומתחילים לרדת בזהירות. כמה דקות מאוחר יותר והנה אני עומד על
המדרגה הנמוכה ביותר. אבא ניצב לו יחף על החול ופניו אלי. ידיו
פרושות לצדדים והן ממהרות לתפוס אותי בזמן שאני קופץ מהמדרגה
לכיוון החול. אבא היה מניף אותי באוויר, מחבק אותי חזק ומעמיד
אותי בזהירות על החול הנעים והרך.
ההליכה על חול הים הטרי והיבש הייתה כמו ריחוף באוויר. הייתי
מרגיש קליל וחסר משקל ובלב הייתי מודה לאבא על שהוא ממשיך
לאחוז בידי, אחרת הייתי מתעופף באוויר כמו בלון.
אנשים מעטים היו בחוף בשבת בבוקר. היה שקט ונעים. רק קול
הגלים הנשברים על החוף היה נשמע. היינו מתיישבים במקום בו החול
יבש אך קרוב למים. אבא היה משמן אותי ואותו בשמן שיזוף עד
ששנינו היינו מבריקים ונוצצים. ואז היינו מתחילים לשחק בחול.
לפעמים היינו חופרים בור עמוק עד שהמים היו מתחילים לעלות
מתחתיתו. לפעמים היינו בונים מגדלי טיפות מחול ים רטוב. אבא
היה מביא מים בדלי קטן ולתוכו היינו שופכים חול. את החול הרטוב
היינו מוציאים מהדלי בידינו באופן כזה שבין אצבעותינו היו
נוזלות טיפות של חול ויוצרות על החול החם מגדל. בזהירות רבה
היינו ממשיכים לטפטף טיפות ולבנות את המגדל שהיה גדל יותר
ויותר עד שקרס. אבל המשחק שהכי אהבתי היה זה שבו כל אחד מאיתנו
חפר בור עמוק ואז היינו חופרים מנהרה שתחבר בין הבור שלי לבור
של אבא. הייתי שופך מים לתוך הבור שלי ונהנה לראות אותם מגיעים
לבור של אבא.
כמה שהייתי מבקש, אבא אף פעם לא הסכים שנשחק במשחק שבו אחד
מאיתנו קובר את השני בחול כך שרק הראש מציץ מעל החול. ביקשתי
פעם,  ביקשתי פעמיים אך הוא התעקש וסירב. לא מבין למה.
בינתיים היו מגיעים אנשים נוספים לחוף. לפעמים מישהו מהם היה
מתיישב לידינו ואבא היה מדבר איתו בשפה שלא הבנתי. אחר כך הם
היו משחקים קצת מטקות. לבסוף היה אבא קורא לי ויחד היינו
נכנסים למים. אבא לימד אותי לשחות אבל גם כשכבר ידעתי לשחות,
לא היינו שוחים הרבה. רוב הזמן היינו עומדים וקופצים אל הגלים
המגיעים. ביציאה מהמים לא היינו מתנגבים במגבת. במקום זאת
היינו צועדים לאורך החוף תחת השמש הנעימה.
לקראת צהריים היינו אוספים את מעט חפצינו ומתחילים בעלייה
המייגעת והמעייפת עד לראש הצוק. במעלה המדרגות היה עומד מוכר
גזוז ולידו ילד שמכר סברס. אבא היה קונה לכל אחד מאיתנו סברס.
היינו עומדים בצד, אוכלים את הסברס ומעיפים מבט אחרון על הים
לפני הצעדה הארוכה בחזרה הביתה.
כך זה היה כל שבת באביב ובקיץ עד שנפסק.
אני זוכר היטב את הפעם האחרונה שהייתי עם אבא בים. אחרי שחזרנו
הביתה, אימא דרשה ממני שאתאר לה שוב ושוב מה בדיוק היה. אחרי
הפעם השנייה או השלישית שסיפרתי לה, אני יכול לדקלם את זה גם
אם יעירו אותי באמצע הלילה.
הכול היה רגיל כמו בכל שבת. שיחקתי עם אבא בחול, נכנסנו למים
ואחר כך צעדנו לאורך החוף כדי להתייבש. הלכנו בנחת ידי בידו של
אבא, אבא שרק ופתאום נעצר. הסתכלתי עליו. הוא היה חיוור מאוד.
פניו היו ממש לבנות כאילו שמישהו הוציא לו את הדם מהפנים. הוא
עמד והסתכל לכיוון האנשים שלפנינו שישבו על החוף. הוא עמד ככה
כמה דקות ולא זז. כף היד שלו נפתחה והוא עזב את היד שלי והתחיל
ללכת קדימה לכיוון קבוצת האנשים. הלכתי אחריו ואז הוא הסתובב
וצעק עלי לעמוד במקום. אבא ממש צעק עלי. זו הייתה הפעם הראשונה
והאחרונה ששמעתי אותו צועק. אבא המשיך ללכת ודיבר עם אישה אחת
שהתחילה לצעוק ונפלה על החול. אבא אמר משהו לבחורה שעמדה ליד
זו שנפלה ואז הוא חזר אלי כשהוא ממש כמו איש אחר. מאותו רגע
הוא השתנה ולא היה נחמד. הוא תפס את ידי וממש משך אותי בחזרה
אל הדברים שלנו שנשארו על החוף. הוא זירז אותי להתלבש ולאסוף
את הדלי והכף. את הדרך חזרה הביתה עשינו מהר ובשתיקה.  ניסיתי
לדבר איתו בדרך אבל הוא לא ענה לי. כשהגענו הביתה הוא התקלח
ונכנס למיטה עד למחרת. אימא ניסתה לדבר איתו אבל הוא לא ענה
לה. למחרת הוא עזב את הבית. יותר לא ראיתי אותו. גם אימא.
מאז, אני הכי שונא את הים.
בהתחלה חשבתי שאולי אבא עזב בגללי. ניסיתי לחשוב מה עשיתי לא
טוב, אולי העלבתי אותו. אבל אימא הסבירה לי שאני לא אשם וכי
הכל קרה בגלל איזו אישה שהוא פגש בים. אני שונא את אותה אישה.
הלוואי והייתה מתה עכשיו.
אני כבר גדול. כמעט בן תשע. אני לא בוכה יותר בגלל שאבא הלך.






האלמנה (1985)
באמת תודה שבאתם לנחם. שבו קצת, יש מספיק מקום.
אתם עבדתם עם אריה? לא? אז מאיפה אתם מכירים אותו? טוב, לא
משנה. לא הרבה באים אז אני שמחה שבאתם. תתכבדו, יש כאן בצד
בקבוקי שתייה וקצת בייגלאך.
איך אמרת קוראים לך? טוביה? אתה יודע, גם לאבא של אריה קראו
טוביה. לא אהבתי אותו כי הוא היה סנוב גדול. הוא היה עשיר מאוד
שם בפולין והמשפחה שלי הייתה ענייה מדי בשבילו. לכן בהתחלה הוא
לא הסכים שאריה יתחתן איתי. אריה התעקש כי הוא אהב אותי מאוד.
הוא אפילו איים על הוריו שיברח מהבית אם לא יסכימו לחתונה.
בסוף האבא הסכים והתחתנו שנה לפני המלחמה. היה לאותו טוביה
מפעל גדול בוורשה. איזה בית היה להם שם. ארמון ממש. אבל כשבאו
הגרמנים הכול נפסק ולקחו את הכל. אבל מה אני מדברת? זה בטח לא
מעניין אתכם. מה, דווקא כן?
כשבאו הגרמנים, ברחתי עם אריה לצד הרוסי של פולין. עד שהצלחנו
להסתדר שם, הגרמנים באו גם לשם ותפסו את כל היהודים. לקחו את
כולם לשדה גדול. הגברים חפרו בור גדול ואז הגרמנים העמידו ליד
הבור את כל הנשים והילדים, גם אותי,  וירו בנו. כדאי שאפסיק,
נכון? לא מתאים שאמשיך בגלל הילד שלך החמוד. בן כמה המתוק הזה?
קח קצת בייגלאך מהשולחן ילד.
אתה שואל איך זה שאני מדברת אתך אם הגרמנים ירו בי? אז זהו
שהכדור לא פגע בי אבל קפצתי אחורנית לבור. כיסו אותנו בקצת חול
ואז המשיכו ליפול עלינו עוד גופות. בלילה, אחרי שהגרמנים עזבו
ולקחו איתם את הגברים היהודיים, זחלתי החוצה. מזל שלא נתקלת בי
באותו לילה. הייתי כמו מפלצת. כולי מלאה בוץ ודם של המתים.
ברחתי ליער ושם נתקלתי במקרה בפרטיזנים. לא אמרתי להם שאני
יהודיה. יחד איתם עברתי את המלחמה. כל הזמן הזה אריה חשב שאני
מתה. הוא עצמו התגלגל בכמה מחנות והצליח לשרוד.
לא, אין לי כאן אלבום עם תמונות של אריה. אולי הייתי צריכה
להכין אבל למי היה ראש לזה בימים האלה.
בוא, תמזוג לי קצת תפוזים ותיקח גם לכם. אני מבינה שאת אשתו של
טוביה. איפה אתם גרים? נו, חיפה היא עיר נחמדה.
מאז שעליתי ארצה אני בנתניה. בהתחלה הייתי במעברה ליד בכפר
יונה, שזה ליד נתניה, ואחר כך עברתי לנתניה. ממש במקרה פגשתי
כאן את אריה. יותר נכון הוא פגש אותי . הוא סיפר לי אחר כך
שראה אותי מרחוק. תארו לכם, הלכתי לים עם חברה בשביל לשחות
ולתפוס קצת שמש ויצא שבעלי מצא אותי אחרי שהמלחמה הפרידה
בינינו. אני רק יכולה לתאר לעצמי איך אריה הרגיש כשפתאום הוא
רואה את אשתו המתה. אחר כך חזרנו לחיות יחד. הרי היינו זוג
נשוי עוד מלפני כן כמו שסיפרתי לך.
כן, זו הייתה הדירה שלנו כל השנים ולא, לא נולדו לנו ילדים.
אז מהמודעה ידעת איפה אנחנו יושבים שבעה? מזל שהעבודה של אריה
שמו את המודעה בעיתון.
לא, אריה אף פעם לא רצה לספר לי על השנים שהוא חי בארץ עד שהוא
מצא אותי. ניסיתי לשאול אבל הוא אמר לי לעזוב את זה ושהיה עורך
דין שטיפל בכול.  אריה ביקש, אז שתקתי. למה? אתה יודע משהו?
רגע, אם לא עבדת איתו אז מה הקשר שלך לאריה?
הא, אתה הבן שלו!?
טוב, אז תמזוג לי עוד קצת מהמיץ.
לא ידעתי שהיה לו בן בארץ. ממש יפה מצדך שבאת.





עורך הדין  (1985)
כן, בוודאי שאני זוכר את המקרה. אף פעם לא אשכח אותו. זה היה
התקדים הגדול שלי. מקרה ענק שהגיע לטיפולי במקרה.
זה היה בשנה הראשונה שפתחתי את המשרד במקום הקודם שלו. חדר קטן
ששכרתי בקומה השנייה בבניין שמול בית המשפט הישן. נתניה הייתה
אז עיר קטנה והיו בה לא יותר מארבעה עורכי דין. אבל לא היה
צריך יותר מזה.
יום אחד מגיע אליי לקוח. לא הכרתי אותו קודם. הוא ראה את השלט
למטה והחליט להיכנס אליי. אם היה רואה שלט של מישהו אחר, היה
נכנס אליו.
על כל פנים, הוא סיפר לי שראה כמה ימים לפני כן בים את אשתו
המתה. הוא ידע שהגרמנים הרגו אותה. נדמה לי שסיפר שאפילו ראה
בעיניים שלו איך ירו בה למוות ופתאום אחרי כמה שנים הוא פוגש
אותה פה במקרה. בהתחלה חשבתי שהאיש הוא עוד אחד מהאנשים
שהשתגעו במחנות בזמן השואה. היו הרבה מהם. בכל זאת דיברתי איתו
וראיתי שהאיש נורמלי.
הבעיה הייתה שכשהוא בא ארצה, הוא התחתן עם אישה אחרת ואפילו
נולד ילד. חתיכת בעיה. כשהוא בא אלי הוא אמר לי שהוא רוצה
לחזור לאשתו הראשונה וביקש שאטפל מול האישה השנייה  בכל
ההיבטים.
אני זוכר שאפילו הלכתי לרב העיר בשביל להתייעץ איתו. הייתה
בעיה הלכתית של חרם דרבנו גרשום כי אסור ליהודי להתחתן עם שתי
נשים. בשלב מסוים קראתי לאישה אלי למשרד. הסברתי לה את הבעיה
והיא הייתה בשוק. בהלם מוחלט. היא התחילה לבכות למה זה מגיע לה
ומה היא אשמה ואיך תוכל לגדל לבדה את הילד. הרגעתי אותה
והסברתי לה בעדינות שבעצם אין לה ברירה כי הבעל לא רוצה להמשיך
לחיות איתה כשהוא יודע שאשתו הראשונה בחיים. נושא הכסף עלה די
מהר ועזר להרגיע אותה.
בסוף הכול נסגר בשקט. קצת כסף שולם ברבנות, הרבה כסף שולם
לאישה השנייה כדי שתסכים להתגרש בשקט. סידרתי את הגט והכול בא
על מקומו בשלום. האישה השנייה הייתה מרוצה מהכסף שקיבלה. הבעל
היה מרוצה מכך שיכל לחזור לאשתו הראשונה. אני הייתי מרוצה גם
כי יצרתי תקדים בפתרון בעיה שכזו לטובת כולם וגם בגלל שקיבלתי
שכר טרחה.
שנים אחר כך הייתי בכנס של לשכת עורכי הדין בנושא משפט ושואה.
אחד הפרופסורים שנאם שם, הזכיר את המקרה. לא התביישתי, נעמדתי
והצגתי את עצמי כמי שטיפל בתיק. בסוף ראש הלשכה בעצמו בא ולחץ
לי את היד.
חתיכת תיק. העיקר שהלקוח היה מרוצה.
מה הקשר שלך לתיק הזה? הא, אתה הילד. תראה איך מעגלים נסגרים.
קח, קח כרטיס ביקור שלי שיהיה לך לכל מקרה.







הילד (1985)
כשראיתי את מודעת האבל בעיתון, מיד ידעתי שזה של אבא שלי. הרי
כמה אריה אוד יש עוד בארץ? חוץ מזה שבמודעה גם היה רשום שבא
מוורשה וגם שם אביו (תמיד ידעתי שאני נקראתי על שמו) כך שהכל
הסתדר לי. במודעה הייתה רשומה כתובת לניחום אבלים. גזרתי את
המודעה והודעתי לאשתי שהולכים לניחום. שאלה "ומי ישמור על
הילד?". אמרתי לה שיבוא גם. שילמד מי היה הסבא שלו.
זה לא שאני פריק של ניחומים. אבל בכל זאת, זה אבא שלי.
למען האמת, המודעה הזו עשתה לי משהו. היא פתחה מחדש משהו
שחשבתי שנסגר מזמן. הרי שלושים שנה אני בלי אבא. אני כבר ילד
גדול וחשבתי שהתגברתי. אבל לא. הוא המשיך להיות חסר לי ואני לא
ידעתי.
ואולי בעצם כן ידעתי?
קצת אחרי שנעלם, אימא אמרה לי שהוא לא יבוא יותר. הסבירה לי
משהו על אישה קודמת שחשב שמתה ופגש במקרה בים. שנינו בכינו. אז
הבנתי שהייתי עד לפגישה הזאת. מאז לא הפסקתי לנסות לדמיין מה
עבר לו בראש באותו רגע, ברגעים שאחר כך, ביום למחרת. האם אני
ואימא נמחקנו לו בבת אחת מהתודעה או שהוא המשיך לחשוב עלינו?
אולי לפחות עלי? אולי אחרי שנים כשכבר היה זקן בכל זאת הוא היה
מעוניין לפגוש אותי?
ניסיתי לשים את עצמי במקומו. אוד מוצל מאש שכל משפחתו הושמדה.
הגיע ארצה וניסה להתחיל חיים חדשים. הכיר אישה חדשה, וגם אם
אהב אותה הרי שלא שכח לרגע את אשתו הראשונה, אהבת חייו שנרצחה
מול עיניו. כלומר, אימא שימשה לו רק כתחליף. ואז נולד לו בן,
צבר קטן, עלה ירוק הצומח על הגזע השרוף. כדי להדגיש את זה הוא
קורא לילד על שם אביו. לא פחות.  והוא מעניק לקטן הזה אהבה
בשפע. מלטף אותו ומחבק אותו ומשחק אותו וממלא את כל עולמו של
הילד. ואז ברגע אחד הכול משתנה.
שנים העסקתי את עצמי בשאלה איך זה יכול להיות? לאן נעלמה לה כל
האהבה הזו שחש כלפי בנו. הרי לא יתכן שרגע אחד הלב מלא אהבה
לילד שלך ורגע אחרי זה הלב ריק מכל רגש כלפיו. בסדר, יש אישה
אחרת, אבל בכל זאת זה הילד שלך. נתת לו את שם אביך. איך יכולת
לזרוק ברגע אחד הכול מאחוריך?
המחשבות האלו לא עזבו אותי לרגע.
כשהכרתי את אשתי והאהבה בינינו פרחה, שאלתי את עצמי האם אני
מסוגל עכשיו ומיד לעזוב אותה. כשנולד לי הילד, שאלתי את עצמי
האם יש משהו שיכול לגרום לי לרצות לעזוב אותו לתמיד. בשני
המקרים התשובות שנתתי לעצמי היו שליליות. העסקתי את עצמי
בשאלות האלה כי רציתי לנסות להיכנס לראש שלו. ולמה? כי אולי
האבא עזב את הילד אבל הילד לא הצליח להוציא את האבא מתוכו.
גדלתי ובגרתי וניסיתי להתנתק מהצורך הזה של קרבה לאבא, ולא
הצלחתי. אולי היו רגעים שחשבתי שהצלחתי אבל מיד אחר כך הבנתי
שלא. קרה בדיוק ההיפך, בכל הכוח ניסיתי לשמר את התחושות שחשתי
או חשבתי שחשתי כשהוא היה איתי, כשאחז בידי, כשהלכנו לים
ועשינו כיף חיים ביחד.
במחשבה שנייה, איזה שטות לומר שחשבתי כי התגברתי על עזיבתו.
הקמתי משפחה משלי, בניתי עסק מצליח לחומרי בנין אבל עמוק בלב
אני עדיין הילד שמחכה לאבא שלו. שחסר את אותה חמימות מגוננת
שמקבל ילד מאביו. אחד מחומרי היסוד הבונים מבוגר, חסר אצלי.
הפצע לא נרפא אלא רק לאחר מותו כשידעתי שזהו. יותר אין אפשרות
שיחזור אלי. לכן היה לי חשוב להגיע לשבעה כדי לראות איפה הוא
היה גר אחרי שעזב אותנו. היה לי גם חשוב להיות קרוב לאישה
שבגללה עזב אותנו. זו הייתה הדרך שלי להיות קרוב אליו. גם אחרי
מותו.






הצוואה (1991)
"מאחר ואין איש יודע יום פקודתו ומאחר וברצוני לערוך צוואה בה
אביע את רצוני האחרון ואורה את שייעשה ברכושי לאחר אריכות ימים
ושנים:
לפיכך אני הח"מ אני אביבה אוד ת.ז. 00538706, בהיותי בדעה
צלולה שפויה ומיושבת, עורכת בזה, מרצוני החופשי, ללא אונס,
הכרח והשפעה כלשהי את צוואתי האחרונה כדלהלן:
1.אני מבטלת בזה, כל צוואה אחרת שנעשתה על ידי בעבר, ומורה כי
כל צוואה שעשיתי אי פעם, בטלה ומבוטלת, וחסרת כל תוקף.
2.צוואתי זו תעמוד בתוקף כל עוד לא תבוטל על ידי באמצעות צוואה
חדשה.
3.הנני מצווה כי כל רכושי ישמש בראש ובראשונה לתשלום חובותיי
והוצאות קבורתי.
4.צוואתי זו מתייחסת לכל נכסי, הן מקרקעין, הן נכסי מיטלטלין,
הן כספים מכל מין וסוג שהוא, הן זכויות ותביעות והן כל רכוש
אחר מכל מין וסוג שהוא, שהינם בבעלותי או בחזקתי או המגיעים לי
או שיגיעו לי, הן בעבר והן בעתיד (להלן:"עזבוני") לרבות:
הדירה ברחוב גורן 12 חיפה גוש 85634 חלקה 124 על תכולתה וכל
המיטלטלין שבה.
כל הכספים בחשבוני מס' 00874563/23 בבנק לאומי סניף אחוזה חיפה
ובסניף 99343/55 בבנק המזרחי סניף המפרץ.
כל התכשיטים וחפצי הערך שבכספת על שמי בבנק לאומי סניף אחוזה
חיפה.
5.יורשי אליו אתייחס בצוואתי הוא בני טוביה אוד ת.ז.
50442310.
6.אני מצווה כי כל עזבוני יינתן לבני טוביה אוד ת.ז.
50442310.
7.הנני חותמת על צוואתי זו בדעה צלולה ומיושבת ללא אונס, כפיה
והשפעת הזולת, במעמד...".
טוביה גירד בזקנו הטרי והחזיר את המסמך לעורך הדין שבמשרדו
ישב.
"מחר בבוקר אגיש לבית המשפט את כל המסמכים הנדרשים לצורך אישור
הצוואה" אמר עורך הדין. "אני לא צופה קשיים כלשהם אבל, כשבאים
לבית משפט לעולם אי אפשר להיות בטוח" גיחך עורך הדין ומיד מיהר
לעטות ארשת פנים חמורת סבר. "אם תחתום לי על יפוי כוח עכשיו,
לא תצטרך לבוא לכאן שוב כדי לחתום על הבקשה" הסביר עורך הדין
לטוביה.
טוביה חתם על יפוי הכוח בשתיקה וביקש לקום ולעזוב את המקום.
"רק רגע אחד" אמר לו עורך הדין. "אמך המנוחה השאירה אצלי מכתב
נתון במעטפה חתומה בשעווה. איני יודע מה כתוב שם אבל זה כנראה
היה לה חשוב מספיק כי היא שילמה לי דמי שמירה בנוסף על התשלום
עבור הצוואה. קח את המכתב איתך". עורך הדין הוציא מתיק הקרטון
בו הייתה הצוואה, מעטפה לבנה חתומה בשעווה אדומה. טוביה שם את
המכתב בכיסו ויצא מהמשרד.






המכתב (1991)
"טוביה בני היקר,
כשתפתח את המעטפה ותקרא את המכתב הזה, אני כבר לא אהיה בחיים.
אני בטוחה שתצטער על מותי ולכן חשוב לי שתדע כי חייתי חיים
טובים ומעניינים. היה תענוג לגדל אותך ולראות אותך מתפתח לגבר
שאתה. ניסיתי ככל יכולתי לשמש לך אימא וגם אבא ואני מקווה
שהצלחתי בכך.
מגיל צעיר מאוד שאלת אותי איפה אבא ולמה הוא עזב אותנו. סיפרתי
לך שלאבא הייתה אישה לה היה נשוי קודם, הוא חשב שמתה והתחתן
איתי. אחר כך הוא פגש את אשתו וחזר אליה.
זו הייתה האמת אבל לא כל האמת. בימי חיי לא מצאתי את הכוחות
הנדרשים לספר לך את כל האמת. אני בוחרת לספר לך עכשיו במכתב זה
את שאר הפרטים.
זה שהייתי בת קיבוץ ונלחמתי בפלמ"ח אתה ידעת. מה שלא ידעת הוא
שאחרי מלחמת השחרור חזרתי לקיבוץ. הייתי בחורה צעירה אחרי
חוויית מלחמה קשה והתאהבתי בבחור מהקיבוץ. לא סתם בחור אלא
במזכיר הקיבוץ. הוא גם אהב אותי והכניס אותי להריון. אבל הייתה
בעיה. הוא היה נשוי. הוא לא הסכים להתגרש בעבורי ואפילו התכחש
לאחריותו להריון. בזמנים ההם הדברים האלה לא היו מקובלים
בקיבוץ ולכן נאלצתי לעזוב את הקיבוץ כשאני בהריון. מצאתי עבודה
ומגורים בנתניה. כעבור כמה שבועות הכרתי עולה חדש ניצול שואה.
זה היה אריה. האיש היה שבר כלי בעקבות כל מה שעבר עליו. כל אחד
מאיתנו מצא בשני את שהיה חסר לו. הוא היה מעוניין להקים בית.
אני חיפשתי אבא לילד שעמד להיוולד לי. תבין, אז היה עולם אחר.
המושג אם חד הורית לא היה קיים. מישהי שיולדת ואין לילד אבא
נתפסה כפרוצה. ועוד לא דיברתי על היות הילד ממזר והקשיים שיכלו
להיות לו בעתיד. לכן הייתי חייבת גבר לצידי.
אריה ידע על הריוני והסכים שנתחתן. אהבה רבה לא זכור לי שהייתה
אבל גבר בלידה היה וזה מה שהיה חשוב עבורי.
ארבעה חודשים אחרי שהתחתנו, אתה נולדת. אריה בחר את שימך על שם
אביו המנוח ונרשמת במשרד הפנים כבנו. מעבר לרישום היבש, לזכותו
של אריה אומר כי הוא התייחס אליך כאילו והיית בנו. הוא אהב
אותך ופינק אותך בשנים שחי בבית.
היום אני יודעת שאתה ואני היינו עבורו תחליף לעולם שאבד לו.
לכן, כאשר בדרך מקרה הוא פגש את אשתו הראשונה, זו שחשב שמתה,
אתה ואני נדחקנו הצידה ואריה עזב אותנו וחזר למקור.
ראיתי איך לאורך השנים סבלת מעזיבתו של אריה אבל לא מצאתי את
הכוחות הנדרשים לטלטל אותך שוב ולספר לך את האמת, כי אריה אינו
אביך. אני מתחננת שתנסה להבין אותי ולא תכעס עלי בגלל זה.
לזכותו של אריה ייאמר כי נתן לי פיצוי כספי נדיב. כך יכולתי
לקנות את חנות המכולת שהייתה לי, אותה חנות שאתה קיבלת והפכת
לעסק לחומרי בנייה.
אל תחפש את אביך הביולוגי. האיש נפטר לפני שנים ואיני מצטערת
על כך.
זהו, עכשיו הוקל לי כשאני יודעת שמכתב זה מחכה לך ויבוא יום
שתקרא אותו ותדע הכול.
מאחלת לך כל טוב
אימא שאוהבת אותך מאוד".