בחור צעיר,
יושב על ספסל בתחנת הפרסומות.
מסתכל לשמאלו, נמצאת בחורה חייכנית,
מביט לימינו, רואה בחורה חייכנית נוספת.
גשם התחיל לרדת,
אישה מבוגרת מתיישבת צמוד אליו,
הספסל הנו קטנטן.
אין מקום לאדם נוסף, אשר ירצה לשבת על הספסל.
הזכוכית בתחנת הפרסומות נוטה להישבר,
נערים שברו חלק מהזכוכית,
שמכסה את  הבחורות החייכניות אשר מפרסמות את שעליהן, עליכם
ועליכן לקנות.
רוח החלה לנשוב,
גשם נכנס לתחנת הפרסומות.
חודשים חלפו,
הקיץ הגיע.
בחור צעיר עומד מאחורי תחנת הפרסומות.
השמש חודרת לתחנת הפרסומות מבעד לזכוכית השקופה,
אין צל בתחנת הפרסומות,
מספר אנשים נוספים נעמדים ליד הבחור,
מאחורי תחנת הפרסומות,
חסרי הגנה מהשמש.
תרים אחר מעט צל.
פעם הייתה במקום תחנת אוטובוס, יצוקה מבטון, שהגנה מגשם ושמש,
ובנוסף סיפקה בספסל אחד מקום לשישה אנשים אשר רצו לשבת,
בעודם המתינו להגעת  האוטובוס,
כיום אותה תחנה מבחינת גודלה,
משרתת את הפרסומות.
אין דאגה במדינתנו לאזרח הקטן,
יש דאגה לפרסומות ולמתן כסף על הפרסומות.
מי שמתגאה בתחנת הפרסומות,
סביר שהנו אדם אשר לא מבין אנשים שממתינים לתחבורה הציבורית.