משקפי שמש בלילה, הוא מרגיש טוב עם עצמו. חזק.
השיער שלו תלוי ברפיון על גבי המצח המיוזע והמקומט, קמטי מחשבה
קטנים ורבים. ניכר כי הרבה מתרוצץ שם, במחשבות.
זיפים קשים כחצץ מכסים את גדות פניו הזקנות טרם עת. שבוע,
שבועיים שלא הניח ללהב לגרוף את אבק הדיכאון שצמח על פניו.
זיפים, הוא טען, קבוצות השיער הסבוכות הללו, צומחים רק כאשר
נחה עליך רוח ההשראה והגוף חלש מכדי להתמודד עמה.
ידו מושטת אל כיס חולצתו, עוד חפיסת סיגריות ריקה. מקלות
ניקוטין, מקלות לרצח הריאות. סיגריות כבויות אחת על השנייה
במאפרה שלצדו, כבר לא נותר חלל ריק ביניהן.
הוא פתח קופסא חדשה.
טפיחה קלה, והנה מקל ניקוטין נתחב אל בין שפתיו. צליל בעירה,
גחלים לוחשות בחלל פיו ועשן מדורות יוצא מאפו.
הוא אהב לשנוא, הוא שנא לאהוב, את ההרגשה הזו.
אם למות, אז רק בסגנון. לא ככה, הוא חשב לעצמו. המוות הזה איטי
מדי ולא מתאים לנפשו של אמן.
אמנים מתאפיינים בתסכול, התסכול התאפיין בו. הוא היה השחור
בהתגלמותו, נביא של זעם, כאב ומרה.
אצבעות סדוקות אחזו בעט נובע, אות אחר אות יצרו משפטים שלמים
של יאוש. במבט ראשון, ניתן היה לחשוב כי כך הוא בורח מהמציאות.
אך בדיעבד הסתבר, שזו הייתה דרכו להשלים איתה.
דש חולצתו היה מקומט, נדמה היה כי לא פשט אותה זה מספר ימים.
ללא רחצה, ללא מזון. רק כוס קפה וסיגריה.
שקים שחורים, מלאים דמעות יבשות תחת שתי עיניים כבדות. הן
נעצמות מעצמן.
בכל עת שנעצמו, הרגיש את גופו נחלש יותר ויותר. כמעין קמל
ומתייבש, מש מן העולם כאילו היה לא יותר משקית מלאה אויר.
וליד החפיסות הריקות והכוסות המאולחות היו שלוש, אולי ארבע,
אולי חמש, קופסאות ריקות של כדורים.