שברים של קיץ בין עננה כבדה, התריס סגור, הווילון אטום.
ובכל זאת, נגיעות קרניים מטפסות על קיר מתקלף.
והיא שם, צמודה ומרוחקת. נוגעת ונרתעת. ואתה לידה.
מחפש אחר מתאר גופה בין הסדינים, חושק בחום המלטף.
קצות אצבעות מגששות בין נקודות השמש ונכספות למגעה.
קור.
זה בוקר של חורף, זו בדידות של ביחד.
זה הרצון שלך לברוח הכי רחוק אל תוך עצמך, וזו היא ששואבת אותך
אליה.
ואתה שוכב במיטת החולי שלך ונותן לשאריות הלילה להתפוגג.
זה יום חדש, זה יום נפלא. אתה בודה ומתבדה.
רק עוד שעה, עוד דקה, עוד שנייה לחלום.
כי שם במחשבות, המציאות קורנת ופה במציאות המחשבות מתרוקנות.
וכל שערגת לו, כל שרק רצית, מסתתר בדקות הבודדות בהן פקחת
עיניים,
הסטת מבטך. והיא שם. עודנה ישנה.