ערימת המשחקים עוד נמצאת על המדף. מכערת את הסלון שעוצב ביד
אומן. אולי עוד ירצו לשחק, כולם יחד.
מתי לאחרונה זה קרה? לפני כמה חודשים?
הרי כבר זמן רב שכולם עסוקים מאוד. יוצאים עם החברים או
לעבודה.
אולי הקטנה הגדולה עוד תרצה לשחק עם חברה או שיבואו ילדים
אחרים לפה.
אולי בכ"ז, בליל שבת חורפי נשב כולנו יחד ונשחק?
נו, באמת. הרי מיד עם סיום סעודת השבת כל אחד יוצא לענייניו.
אז מה לגבי טיול משפחתי בקיץ? אולי בחו"ל?
זה חשוב רק לך. הם כבר לא מעוניינים, מעדיפים לטייל עם החברים,
לעבוד ולהרוויח.
הקטנה הגדולה עדיין גרה בבית.
בואי נלך יחד. לגן חיות או לטייל בחורשה או סתם לשבת יחד
בסלון.
די, אמא. הלכתי, ביי!
ושוב, יושבת בסלון המעוצב שרק ערימת המשחקים מוסיפה לו לווית
חן של בית שחיים בו, שמשחקים בו.
הימים מלאים בתחביבים, בעבודה, בכל מה שאמור למלא את הריק בין
הידיים.
להחליף את תחושת השלמות של ישיבה על הספה עם הילדים המשחקים
מסביב, והתינוקת הקטנה היונקת בשקיקה.
גם אם נהנית מעיסוקיה הרבים, חוזרת כמו יו-יו לחוויה הבסיסית
של הבדידות. זו שהייתה בתוכה בצעירותה, לפני שהכירה את בן זוגה
שמילא את חייה בשמחה ובמשפחה.

- - - - - - - - - - - - - -