[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








במשפחת יהלום מתלטשת כיום ילדה עם גומות וצמה.
אחים יש לה שניים,
וגם זוג הורַיים,
והיא האחות הקטנה.

היא בת שבע ורבע (תהיה שמונה במאי),
היא עונה לשם נוגה (אבל מעדיפה רומי, אופק או שי),
היא אוהבת לרקוד,
יש לה חדר ורוד,
ואחים מעצבנים - איתמר ונמרוד.


איתמר ונמרוד
מציקים לה מאד,
הם קוראים לה "חיידקים",
הם גונבים לה ממתקים,
משתלטים על השלט,
מועכים אותה (כמעט),
הם מדגדגים עד שהיא צורחת,
וזורקים לה מלפפון נגוס לצלחת.
תמיד בבוקר אחד מהם אותה מעיר
עם כדור דופק על הקיר,
או טלוויזיה
או שיר.

הם משחקים "מסירות" עם הבובה שלה, נועה,
וכמה שהיא קופצת, זה לא מספיק גבוה.
פעם הם אמרו לה, שאבא של רומי מגדל תנינים בממ"ד.
ולמרות שהיא לא האמינה, וידעה שזה לא נכון,
שבוע היא לא הלכה לרומי, רק ליתר ביטחון.


איתמר ונמרוד
אוהבים כדורגל מאד
הם קוראים לה לעמוד בשער כשהם רוצים לבעוט,
ואחר כך כולם ביחד נכנסים הביתה לשתות.
על כוס שוקו נמרוד אומר,
שכשהיא תגדל היא תוכל להיות שוער.
נוגה נוגהת באושר, מסמיקה עד קצה האצבעות,
ואיתמר מאשר שהיא השוערת הכי טובה בכיתה שלה... מכל הבנות.


לפעמים
כשהחברים שלהם לא בסביבה,
הם משחקים איתה מונופול או קלפים,
בלי להודות שהיא ממש טובה,
אבל גם בלי וויתורים.
"חיידקים," אומר נמרוד בטון קשוח כשהם יושבים בסלון,
"אם תביאי לי עכשיו תפוח, אני אעשה לך אחר כך את השיעורים
בחשבון."


איתמר ונמרוד
אוהבים את נוגה מאד,
הם לא מסוגלים, פשוט,
לתת לה סתם לעבור בלי התייחסות.
הם תמיד ישליכו עליה משהו נחמד,
כדור, או קְרוֹקְס, או כל דבר אחר שיש להם ביד.
נוגה אמנם קטנה אבל לא מוותרת,
אחרי הכל יש לה כישורים של שוערת.
גם אם היא לא מוכנה,
גם אם זה עף מהצד, או מאחוריה,
תמיד היא מספיקה לתפוס
לפני שזה פוגע.


אז איתמר ונמרוד
גאים בה מאד,
כי אם היא לא הייתה תופסת,
אמא עליהם הייתה מאד כועסת.
והם לוחשים לאחותם החמודה,
שהיא צריכה להגיד להם תודה
על שהם עושים לה טובה,
ומאמנים אותה בשיפור התגובה.


אבל ממחר - הפסקת אימונים:
הם טסים עם אבא לטיול של בנים.
איתמר היה בר מצווה בסתיו,
ונמרוד יהיה בדיוק שנה אחריו.
הם נוסעים למשחק של ברצלונה בספרד
ואמא והיא יישארו בארץ לבד.
וכשלה תהיה בת מצווה, עוד המון המון זמן,
היא תיסע רק עם אמא (אבל גם אבא מוזמן).


לכן
איתמר ונמרוד
עסוקים היום מאד.
הם לא משחקים, ולא מציקים,
אלא רק מתעסקים בגרביים ובתיקים.
גם אבא ואימא מדברים
כמו שני מבוגרים.
הם אומרים לנוגה "חכי בסבלנות", ונותנים בה את המבט,
כאילו שמפות וניירות חשובים יותר מִבָּת.
רק אחרי שעות של אריזה ודיבורים,
סוף-סוף בה הם נזכרים...


אבא נכנס לחדר, לא מביט על שדה התעופה שהיא הקימה.
"בואי לאכול," הוא אומר, "הבנים מחכים וגם אמא".
"אָבּוּש, למה אתה צועק?
בוא, שב ונשחק.
אתה יכול להיות האבא שמחכה.
הבת שלו תכף תרד מהמטוס ותבכה.
היא ממש התגעגעה אליו,
כי היא הייתה המון זמן לבדה בלעדיו."
הדמעות כבר זולגות ובפה יש לנוגה טעם מלוח,
אבא מצטחק, ומתיישב על... מגדל הפיקוח.
הרסת את שדה התעופה שלי! נוגה בּוֹחֶקֶת וצוֹכָה.
אבא מוציא מתחתיו קופסת נעלים מעוכה.
"ומחר גם אתה נוסע בלעדי..."
"רק לשבוע אחד ודי,
ועוד כמה שנים, כשתהיי את בת מצווה,
נארגן לך מסיבה שווה."
"וגם טיול?"
"כמובן, כל מה שתרצי."
"לחו"ל?"
"אולי לכוכב שלך, לנוגה,
רק שאֶת החללית, שתיקח אותנו לשם, צריך עוד להמציא."
נוגה כבר קצת מחייכת, ומחבקת את אבא חזק.
יש לה המון תכנונים, ויש לה כוכב, שמציץ בחלון ממרחק.


פתאום הם שומעים את אמא:
"אתה ממש לא בסדר,
הייתָ אמוּר להביא את הילדה מהחדר."
אבא נעמד במהירות, "את צודקת."
נוגה קופצת ואת אמא מחבקת,
"אִמוּש בואי גם את,
תשחקי אתנו קצת."
"לא, לא," לאבא נהיה קול של מבוגר,
"אני והבנים קמים מוקדם מאד מחר".


מתוך ערפילים של שינה עמוקה,
נוגה מרגישה על הראש נשיקה.
היא קופצת מהמיטה מאד ערנית,
ועוזרת לאבא לשים את המזוודות במונית.
אחרי שהבנים יוצאים לשדה התעופה,
נוגה פתאום שוב קצת עייפה.
היא מקבלת מאמא הזמנה
להמשיך לצדה את השינה
במיטה הגדולה
של אבא ושלה,
ובכל הלילות עד שהוא יחזור,
נוגה על הצד של אבא תשמור.


למחרת
הבית קצת ריק כשנוגה חוזרת מבית-הספר בצהריים,
עוד שנייה הדמעות יגיעו לעיניים.
אמא מזכירה לנוגה שהיא אור, שמאיר את העולם,
ולא נוּגָה עם שוּרוּק במקום חוֹלָם.
"נעשה לנו כיף לבנות בלבד",
אמא מבטיחה, ומגישה לה מקרוני שהיא אוהבת במיוחד,
וברוקולי בצד.


אמא מורחת לק כמו שהיא מורחת נוּטֶלָה -
היא לא יוצאת מהקווים, ותמיד תמיד יוצא לה.
היא מרשה לנוגה לצבוע גם לה את הציפורניים,
ונשארת עם התכלת כל אחר הצהריים.
בכל משחקי הקופסא אמא משחקת בלי להתווכח,
בלי לרמות ובלי לנצח.
היום מתמשך
הכיף לא נגמר,
איש אותה לא נושך,
ולא חובט בה עם כר.
הבית נעים ושקט,
אין צעקות על הראש,
היא יכולה לצייר בַּעֵט
של נמרוד בלי לחשוש.
המחשב פנוי, השָלט בידה,
לא ידעה כמה טוב להיות בת יחידה!


אמא ונוגה יוצאות לקניות,
הן הולכות בקניון עמוסות שקיות.
אמא קנתה כל מה שנוגה ביקשה -
משחת שיניים בטעם תות, כותונת לילה חדשה,
גומיות לשיער,
פנקס עם פרפר,
ובשביל הבנים נוגה בחרה גופיות עם מספר.


כבר עברו ארבע יממות (מתוך שבע),
הן בילו כבר בעיר, ויצאו גם לטבע.
אמא אמרה שהן הפכו אתמול תקליט.
נוגה לא מבינה איך הופכים קליק,
אבל מחליטה לא לשאול,
כדי שאימא לא תחשוב שהיא ילדותית,
ותעדיף לבלות עם מישהו גדול.


בימים הבאים הכיף ממשיך,
כל הזמן של אמא רק בשבילה.
אבא והבנים בטיול הטיפשי,
ואילו היא, באמת מבלה.
הן מתיישבות לראות סרט,
זה שאימא אהבה כשהיא הייתה בגילה.
הסרט משעמם (אבל מרי פופינס נהדרת),
ונוגה חובקת קערת פופקורן גדולה.


בערב
נוגה משתכשכת באמבטיית קצף לבן.
היא בונה ארמון קטן,
ומדביקה לעצמה זקן.
אמא מחייכת,
אומרת "יופי" והולכת.
פתאום מתחשק לנוגה - מלחמה!
כמו שהם תמיד עושים באמבטיה קְצוּפָה וחמה.
כדור קצף לפנים של נמרוד,
ואחד לאיתמר ועוד ועוד ועוד...
אבל הקצף גולש למטה עצוב,
משאיר על הקיר רק פס שקוף,
כמו עקבות של חילזון שהלך.
הקצף כמעט נעלם, הוא כבר לא מנופח,
הוא לא השתעשע עם הפנים של אף אח.
נוגה יושבת לבד במים הפושרים,
סביבה עננים לבנים מתפזרים,
ופתאום הבנים קצת חסרים.
אז אמא רואה את הרצפה המורטבת,
ובמקום לכעוס פורשת לנוגה מגבת.
חדר האמבטיה שקט, היא רועדת מקור,
ואין את מי לדחוף בתור לכיור.


לקראת סיום חופשת הבנות
אמא מזמינה את נוגה לצאת לעיר לבלות.
הן יושבות יחד כמו חברות
על כיסאות בר גבוהים מול עיניים שחורות.
היפני מגלגל סושי בדיוק כמו שהיא רוצָה,
עם גזר, מלפפון ומסביב קצת אצה.
בזמן שהן מחכות שהאוכל יהיה מוכן,
נוגה מפרידה את מקלות העץ מתחת לשולחן.
"מלחמת מקלות!" היא מכריזה, ודוקרת את אמא במותניים.
אמא מזנקת ושופכת את המים...
היא מתיישבת רטובה, בכלל לא צוחקת,
ונוגה מבינה שהיא לא משחקת.
אם איתמר ונמרוד היו פה גם הם,
היא הייתה מנצחת את שניהם.


בערב האחרון במיטה, אחרי הסיפור, ולפני השינה
אמא את נוגה בגב מדגדגת
עם קצות הציפורניים והתליונים של הצמיד.
נוגה מקפצת, וגם מחייכת,
אבל לא מתפקעת מצחוק כמו תמיד.
אמא נשכבת לידה ומחבקת, ואומרת שגם היא מתגעגעת,
היא לא מבינה שיותר קשה להתגעגע כשקטנים.
"אמא, עשינו המון כיף של בנות, אני יודעת,
אבל עכשיו אני רוצה בחזרה את הבנים..."


סוף-סוף הגיע הסוף.
התקרה בשדה התעופה גבוהה ורחוקה,
יש שם בלונים של ילדות, שלא החזיקו חזק כמו שהיא מחזיקה.
נוגה מחכה,
היא ממש מתרגשת,
את אבוש לא ראתה מאז עזב את היבשת!
פתאום הוא מופיע בדלתות הזכוכית,
נוגה מאושרת מאד.
היא רצה רצה רצה, בעיניה לחלוחית,
ומתנפלת בחיבוק...
על איתמר ונמרוד.


נוגה אוהבת בובות, ובגדים וצבע סגול,
יש לה אוסף פיות די גדול,
שיער ארוך, שאחרי המקלחת
מגיע לה כמעט עד התחת.
יש לה בחדר מראה ארוכה,
מולה היא משחקת זמרת או מלכה,
ויש לה גם שני אחים מעצבנים,
שרק איתם אפשר לשחק במשחקים של בנים.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
יש למישהו בעיה
עם זה?


גרפומן הסלוגנים
לאחר שנאמר לו
שהסלוגנים שלו
ממש חסרי טעם


תרומה לבמה




בבמה מאז 14/11/15 20:33
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אלינוער גנני

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה