[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








חנה'לה נולדה בשנת  1942 לראשוני המושב, כשכולם היו עסוקים
ולכולם היו סודות.
הסודות של חנה'לה היו ארוכים. ארוכים וסבוכים כמו שיער ראשה,
אותו סירבה לגזור מאז הייתה בת שבע. שיערה הצהוב נח פרוש
מאחוריה על הכרית, כאילו אין הוא קשור אליה, מבלי לגעת בגופה,
רק שורשיו נעוצים בחוזקה בקרקפתה. היא שכבה בצד שמאל של המיטה
הזוגית הגדולה ושערה בצד ימין. צד ימין היה הצד של הבעל המת של
דודה שלה הזקנה. כשחנה'לה הופיעה אצלה לפני כמה חודשים וביקשה
מקום לישון, הדודה הובילה את הילדה בת הארבע-עשרה לחדר השינה
והצביעה על המיטה הזוגית. היא סיפרה לחנה'לה שהיא לא ישנה בה
מאז שבעלה מת בה בשנתו. היא עוד שמעה אותו מחרחר לרגע, זה היה
לפנות בוקר, בשעות שבהן היא כבר ערה, וזהו. מת. את המחנות הוא
עבר בשביל למות במיטה כמו בן-אדם. מאז הדודה ישנה בחדר האורחים
על הספה. "דווקא נוחה מאד. אני תמיד דאגתי לאורחים שלי."
לחנה'לה אין שום בעיה עם מיטות של גברים מתים. להפך.
היא שכבה ערה, מחכה לשינה שתפתיע אותה אולי ותבוא. היא לא
מיהרה, ידעה שבכל מקרה הלילה ייגמר מתישהו. לאט לאט היא תעבור
אותו. אם היא לא תזוז זה אולי ייקח פחות זמן. היו רק עוד שני
דברים שהיא עשתה לאט - לקרוא ולאפות. בכל השאר הייתה מהירה
ויעילה. מהר התבגרה, מהר עזבה את הכפר, מהר ארזה באשמורת
אחרונה את ככרות הלחם הטריים במאפייה, בה קיבלו אותה לעבודה
בלי לשאול אותה לגילה. רק לשמה שאלו אותה והיא ענתה. "אן". היא
הבינה שהיא ניצלה, כשלא שאלו אותה של מי היא. כבר חודשיים שהיא
עובדת שם. אלה היו בדיוק השעות שלה. השעות בהן פעם במושב הייתה
מתעוררת דרוכה כשאימא יצאה לחליבה ראשונה, ולפני שאבא חזר
מהמאפייה. היא ידעה שאסור לה לקום מהמיטה אחרת אבא יכעס. זה
היה לפני שקמה ולא שבה עוד.
בדרך כלל רעש לא הפריע לה. לא רעשי לילה בכל אופן. היא גרה אצל
הדודה בשכונת חליסה בעיר התחתית של חיפה, מעל בית המלאכה של
חוסאם וליד מועדון "הגיבורים". הרעש לא הפריע להן. הדודה לא
שמעה כלום בלי מכשיר השמיעה שלה, וחנה'לה לא שמעה רעש חזק עוד
מאז שהייתה קטנה. היא לא ידעה מתי בדיוק התחילה לא לשמוע, כמו
אימא שלה, שהתחילה גם היא ודאי באותו זמן. רק רחשי הלילה הקלים
שבקלים הגיעו לאוזניה: בכי תינוקות בחלומה של בעלת הבית, בועות
אויר מפלסות את דרכן החוצה מפיית הסִיפוֹן המעוקמת שבמטבח,
ליבו של הכלב של השומר בבית המלאכה הסמוך מאיץ דפיקותיו, חתול
שורט אבן או בטון בציפורניו. אבן או בטון? היא כרתה את אוזניה
ולא הצליחה להחליט. ואיפה החתול? קרוב, אבל לא בחדר שלה. לא
בחדר של הדודה. אולי בחדר האמבטיה ששיפצו היום. אין אפילו דלת,
רק היום בנו את הקיר מחדש. עכשיו שמעה גם פעייה חלושה ונואשת.
בזהירות התרוממה במיטתה.
שוב שמעה יללה עמומה. היא קמה מהמיטה, שיערה נשרך על הסדין,
נפל ובא אחריה. היא יצאה מהחדר, מקשיבה ליללות החרישיות שגברו.
היא הלכה למטבח. שם לא יכלה לשמוע אותן עוד. שתתה כוס מים
והתיישבה על כיסא העץ הישן. היללות התחדשו, רחוקות יותר. היא
יצאה מהמטבח ופסעה לאט. בפרוזדור היה נדמה לה שהיא מתקרבת.
הקולות הקטנים משכו אותה והוליכו אותה לעבר חדר האמבטיה.
יומיים לא התקלחה. הדוד התפוצץ, הצפה, אינסטלטור, פרקו את כל
הקיר הרקוב ממילא,  ורק היום סגרו עם בלוקים חדשים. את החשמל
בחדר האמבטיה עדיין לא סידרו, אבל היא שמעה טוב יותר בחושך.
בידיה גיששה לאורך הקיר עד שהגיעה. היא הרגישה את רעד התדר
הגבוה בידה. כאן, ממש באמצע הקיר יש מצוקה, ידעה. היללה עלתה
כמו מגרונה, לפתה אותה וחנקה, מאבנת, מצמיתה. היא לא שמעה דבר
מלבד היללה הנחלשת והולכת, שמילאה את כל ישותה. ופתאום שקט.
היא הצמידה את ידה השנייה לקיר, את אוזנה, מנסה לשמוע. כלום.
השקט עורר אותה מקיפאונה. היא הסתובבה וגיששה בידיה בחושך. ידה
נתקלה בכלי עבודה שנשאר מהבוקר. מעדר או מכוש. יללה מחודשת
עודדה אותה. היא הניפה את הכלי הכבד על הקיר שוב ושוב, עד
שנכנע לה החומר שלא הספיק להתקשות, וחור גדול נפער בקיר. היא
הטילה את הכלי על הרצפה וחפרה בידיה בקיר הרטוב, עד שהרגישה
משהו שעיר וחמים. בציפורניה חפרה מסביב עד שחשפה את כולו. אספה
אותו בידה ויצאה אל משולש-אור קלוש שנכנס מהפרוזדור. בידה נח
גור חתולים קטנטן ומתנשם, ובמרכז גופו פצע גדול ממכת מעדר או
מכוש. באישונים גדולים מפאת האפלולית הביטה באצבעותיה המגואלות
בדם החתלתול ובדמה שלה, הרגישה את הרטיבות בכפות רגליה היחפות.
הרצפה מוצפת מים. בידה הפנויה פשטה את הגופייה שלבשה ונשארה
בתחתוניה בצינת הלילה החורפי, רגליה במים הקרים, לא חשה ברעד
גופה הדק. היא עטפה את החתול בגופיה הלבנה, שכתם אדום התפשט
בה, ולקחה אותו למיטתה. השינה הפתיעה אותה שם. היא ישנה שינה
עמוקה ללא חלומות. פתאום התעוררה ולא ידעה מדוע. היא הרגישה את
החתלתול בחיקה והוא נוקשה. הדודה עמדה לידה סופקת כפיים. מיטתה
הייתה מגואלת בדם.
"חנה'לה... חנה'לה... חנה'לה...." דודתה מלמלה בלי להביט בה
ובלי יכולת להפסיק. היא לקחה ממנה את גופת החתול העטוף בגופיה
בעודה ממלמלת "מיטה מקוללת. מקוללת..."
האינסטלטור שוב היה בחדר האמבטיה, ראתה חנה'לה כשעברה
בפרוזדור. בברז של המטבח לא היו מים. היא התיישבה ליד שולחן
הפורמייקה האדום ורק תחתוניה לגופה. דודתה נכנסה מבחוץ, ידיה
פנויות, והתיישבה מולה. "חנה'לה, אולי תספרי לדודה שלך מה קרה
בלילה?"
"קוראים לי אן."
הדודה עוד הביטה בה רגע ארוך, ואז קמה להכין ארוחת בוקר. שבת
היום. מאת ארגז הקרח הפטירה "תלבשי משהו, אניצ'קה. יש גבר
בבית."
אחרי ארוחת הבוקר הלכה בחזרה לחדרה. לאט הלכה בפרוזדור, נתנה
שהות לאינסטלטור להביט בגופה החשוף ובפטמותיה הוורודות שהזדקרו
בקור, והמשיכה לחדר. היא נכנסה למיטה, עצמה עיניים וחיכתה
שיבוא. האינסטלטור סיים את עבודתו והלך. אז נרדמה.

היא התעוררה בבהלה. ריחות וקולות קטנים חדרו לשנתה. לחישות
אִימה מהמטבח וניחוח לחם קימל טרי. לאחרונה התחילה אימה להגיע
לביקורים. חודשים שלא שמעה ממנה, ופתאום הופיעה יום אחד ופקדה
על חנה'לה להסתפר. מאז הייתה מגיעה אחת לשבועיים, ואחרי לכתה
משאירה כיכר לחם קימל ריחנית. פעם אחת הגיעה עם ידידה ספרית,
אבל הייתה זו דווקא הספרית שסירבה לגזוז את שיערה של "רפונזל",
כפי שכינתה אותה. השעה הייתה כבר שעת בין ערביים. היא ישנה כל
היום.

"הילדה צריכה ללכת לבית ספר. ללמוד."
לפני פחות מחצי שנה אמרת שאני יכולה לשמור עליה יותר טוב ממך.
מה השתנה?"
"צבי..."
"מה? צבי שמר עליה? צבי ממילא אף פעם לא היה בבית, שום דבר לא
השתנה."
"עכשיו יותר קל לי לשמור עליה."
"נראה לי שאת רוצה שהיא תשמור עליך."
"ומה רע בזה? היא הבת שלי. אני כבר לא צעירה. עם הבנים הגדולים
זה לא אותו דבר. הם כבר גברים".

"שלום"
"חנה'לה!" אימה קמה אליה והושיטה ידיים לקראתה.
"אן", היא התעלמה מזרועותיה המושטות של אימה ושילבה את ידיה.
"חנה'לה, בואי שבי, קרה דבר נורא, באתי לספר לך."
היא נשארה עומדת.
"הייתה שריפה גדולה במאפיה בכפר. בלילה, לפני שמונה ימים. באתי
ישר לספר לך. אבא..." קולה נסדק.
"לא היית צריכה לבוא." היא לא הביטה בה. שנים שלא הביטה בה.
"מת..."
"בשבילי הוא כבר מת מזמן."
"איך את מדברת? אין לך כבוד. אבא שלך היה מתהפך בקבר הטרי
שלו."
"ואני לא צריכה ללמוד כלום בבית ספר. אני כבר יודעת מספיק על
החיים."
אימה ודודתה החליפו מבטים.
"חנה'לה, אן, עכשיו הכל יהיה אחרת. בואי הביתה לאימא."
"זה כבר לא הבית שלי."
"החברים שלך שואלים עליך. כולם הגיעו לשבעה. הם ילדים כל כך
טובים."
"אין לי חברים."
"האחים, המשפחה."
"המשפחה שלי כאן." היא הביטה לרגע בדודתה ומיד הפנתה אליהן את
גבה, משימה את עצמה מתעסקת עם הקומקום.
"אז לפחות תקצרי את השיער שלך כבר. זה לא יאה ולא צנוע
שתסתובבי עם הבלונד הארוך הזה. את כבר לא ילדה,  את נראית כמו
פתיינית."
אימה הלכה לה והיא, הדודה והשיער נשארו. בלי לחם קימל הפעם.
בלי לחם קימל יותר לעולם.
הן ישבו במטבח, עישנו ושתקו.
חנה'לה מעכה את הסיגריה האחרונה והתחילה להכין בצק ללחם.
בידיים חזקות לשה. הדודה התרוממה מהכיסא, השתעלה וירקה ליחה
לכיור. "אף פעם אל תשכחי להגיד לכל מי שישאל שאלות, שאת, עם
חוק חינוך חובה גמרת. לא יעשו עניין מחצי כיתה ח'. את גמרת. את
בסדר. את לא חייבת כלום לאף אחד."
חנה'לה לא שכחה. אבל אף אחד לא שאל. חוץ מהשכן מלמעלה. הדודה
סיפרה לה שהיא הצליחה להשתיק אותו ואחרי השיחה שהיא עשתה לו
הוא התעקש שמאותו יום והלאה הוא ישלם את שכר הדירה בשביל החדר
של חנה'לה לדודה.
"לא עזר לי כלום, את יודעת איך הייקים האלה עקשנים. אבל הוא
איש טוב בסך הכל, את עוד תראי."    
והיא ראתה. בבקרים הוא בא. מוקדם. לפעמים, לא תמיד. נכנס מבעד
לדלת האף-פעם-לא-נעולה, וברעש עשה את דרכו אל החדר שלה. את
הדודה ממילא דבר לא מעיר. בקלות מפתיעה לגילו היה מטפס על
המיטה שלה ותוקע בה את זקפת הבוקר שלו. היא תמיד הייתה מונחת
במיטה בדממה, בלי בגדים, מכוסה בשיערה הארוך, ישנה או ערה,
עיניה תמיד עצומות והיא לא זעה. הוא לא הבחין בתנועת ידה
התולשת בחשאי שערות מראשה. אחת אחת.
היא למדה את החוקיות הנוחה של חייה - אימה באה לבקר את אחותה
בשבוע הראשון של כל חודש, ואז אן הייתה צריכה לבוא להגיד שלום.
השכן הזקן בא לא יותר מפעמיים בשבוע, תמיד לפחות יומיים בין
ביאה לביאה. מנהל-העבודה פגש אותה כל יום ראשון לפני שעשה את
סידור העבודה, בפינה של שקיות הנייר מאחורי הקיר, היכן ששערות
ראשה התלושות פזורות על הרצפה במאות.
"יש לך בקשות מיוחדות השבוע?" שאל אותה בלגלוג, "אני סוגר את
המשמרות  שלך מאחורה." זו כבר הייתה הוראה.
אף פעם אין לה בקשות מיוחדות. היא נשמעת להוראות ולכן אין לה
בעיות בחיים. אבל כשהדודה חלתה ושכבה עשרה ימים בבית חולים,
כמעט כל יום הייתה צריכה להחליף משמרות. גם את ההחלפות עשה
מנהל-העבודה בחדר של השקיות מאחורה.
הדודה הבריאה, לחדר השקיות היא שוב הגיעה רק בימי ראשון, היום
של סידור העבודה, והן חזרו לשגרת ימי ששי אחר הצהריים שלהן. אז
הלכו היא והדודה לבת גלים לים. אן אהבה את הים. שם כולן
חשופות. אהבה את מגע המים על עורה, מגע לא תובעני, תנועה
מונוטונית שמתנועעת איתה או בלעדיה, מתעלמת ממנה, מקבלת אותה
ומשאירה אותה לעצמה.
מנהל העבודה קוּדָם, ועכשיו היה לו חדר קטן משלו עם דלת, ושם
הוא עשה את סידור העבודה שלה. הוא היה מסמן לה לעלות לחדר
ומסדר בשבילה משמרות נוחות. הוא היה סוגר בשבילה את הווילון
בחלון המלוכלך שמעל השולחן, ובאפלולית שנוצרה הוא לא הבחין
בידה התולשת שערות ארוכות. את האחרונה שתלשה כל פעם סובבה סביב
אצבעה, חזק עד שנעצר הדם, חזק עד שהגיחו טיפות קטנות של דם
בעובי שערה.

כמה ימים אחרי שהגיע צו הגיוס שלה, עלו למונית הדודה, השכן
ואן. אן מעולם לא נסעה במונית. עֵדים הם לקחו ברחוב, והכל
סודר. מהרבנות כבר חזרו באוטובוס, כי זה כבר לא היה משנה אם
השכן הזקן היה בורח. ואחרי זה שום דבר לא השתנה.

עד ששבוע אחד לא פקד אותה בעלה הקשיש. בשבוע שאחריו שאלה אותה
דודתה אם ראתה אותו לאחרונה.
"לא שילם שכר דירה, המנוול", נשפה הדודה.
"אולי נסע." הציעה אן.
"זה לא נוסע לשום מקום, כבר שנים הוא בקושי יורד במדרגות. אני
הולכת לדפוק לו על הדלת עד שיפתח."
וכך בגיל שבע עשרה היא הייתה אלמנה. הדודה אמרה שהיא סגרה לה
בבנק סכום קטן שהשאיר לה המנוח, "שיהיה לך יום אחד כשתרצי
לעשות משהו עם החיים העלובים שלך".

מנהל העבודה פוטר, ואן עברה לעבוד בדלפק המכירה החדש שבנו, כי
היא הייתה הכי יפה מכל העובדים, הסביר לה בעל הבית.
לקוח חדש נכנס. איש עם חולצה נקייה וכפתורים וחיוך. באזור הזה
של העיר מבחינים אם מישהו מחייך. ואם מישהו הולך עם חולצה
נקייה. הוא קנה כיכר לחם אחיד, ושאל את המוכרת אם היא יודעת
איך מגיעים לבית הדואר. היא הרימה אליו את עיניה. אף פעם לא
הביטה בלקוחות. היא ראתה את החולצה הנקייה שלו וחיוך מוזר
שכמותו לא ראתה. חיוך נחמד. לא היה לה מושג איפה בית הדואר.
היא הכירה את הדרך מהמאפייה לבית הדודה דרך גשר רושמיה, ומבית
הדודה לים. אף פעם לא הלכה לשום מקום אחר. המכולת של פנחסי
הייתה בדרך מהדודה למאפיה, ברחוב של הקבצן הגידם שאהב להבהיל
את העוברים והשבים בשקשוק מטבעות רועם בקופסת השימורים שלו.
כמה פרוטות,  לעולם לא לירה שלמה, אבל הן עשו רעש אדיר.
"אתה מדבר אלי?" פלטה אחרי שניות ארוכות.
"ודאי שאליך עלמתי הצעירה. תוכלי להדריך אותי?"
"פניה שלישית שמאלה, ואז ישר עד הסוף." היא הושיטה לו את העודף
שלו.
כל אותו יום הביטה בדריכות בפתח החנות, חוששת שמא יחזור בעל
החולצה הנקייה ויעניש אותה על ההוראות השגויות שנתנה לו.
הוא חזר רק כעבור יומיים דרוכים נוספים. נכנס עם החיוך שלו
וביקש שוב כיכר לחם אחת. אן לא הביטה בו. היא הניחה את העודף
על הדלפק והתרחקה כמה צעדים.
הוא לקח את העודף ועדיין לא הלך.
"אמרי לי, הבייגלה טרי?"
"הכל טרי."
"תוכלי להגיש לי אחד?"
עכשיו נאלצה להרים אליו את עיניה ומצאה את מבטו נעוץ בה ולא
בבייגלה. היא מיהרה להשפיל אותן שוב כמי שנתפסה בקלקלתה. "מלח
או שומשום?"
"איזה חביב עליך?"
"שניהם טובים."
"את נשמעת כמו נערה מבית טוב."
"אני לא מבית טוב." לרגע נלכדה במבטו הבהיר, ומיד נסוגה.
"מאיפה את?"
"אדוני, אתה רוצה מלח או שומשום?"
"מה את עושה במקום כגון זה? מדוע אינך לומדת?"
"איני לומדת כי איני בגיל בית ספר."
הוא התעלם מהלעג בקולה. "צבא?"
"באת לקנות לחם או לראיין אותי?"
"את חדת אבחנה. באתי על מנת לראיין אותך."
"אני לא חייבת להתראיין."
"את לא חייבת."
היא התכווצה במקומה, והשפילה שוב את עיניה.
"למדת בבית-ספר?"
"למדתי עד כיתה ח', אני לא חייבת ללמוד יותר."
"את לא חייבת, אבל אולי את רוצה?"
"אני לא רוצה כלום."
"אל תפחדי. אני אלך עכשיו. עם שומשום בבקשה."
היא לא פחדה. והיא לא סיפרה על האיש המשונה לדודה. באופן מוזר
חיכתה לו שישוב. מעולם לא חיכתה לאיש שישוב - הדודה הייתה תמיד
במקומה, ואף אחד אחר לא רצתה שישוב.
והוא שב.
"שלום לך, נערתי."
"שלום."
הוא הרים מעט את משקפיו העגולים והביט ברשימה שהחזיק בכף ידו.
אחר הושיט לה אותה.
היא לא הושיטה את ידה לקחת אותה ממנו.
"בימי שני אחרי ארוחת ארבע. רעייתי, הגברת רטנר, היא מורה
מצוינת. גם אותי היא לימדה רבות. בתחילה היא תנחה אותך לגבי
חובותיך המעטים, אבל במהרה תיווכחי שזכויותיך רבות מהן.
שיעוריך אתה יתחילו בשבוע הבא. אם תחפצי בכך."
היא לא הרימה אליו את פניה.
הוא הניח את הפתק על הדלפק. "נמתין לך."
אחרי שיצא לקחה את הפתק וטמנה אותו בבגדיה מבלי להביט בו, מהר
לפני שייכנס מישהו.
רק כשהייתה לבדה בחדרה שבבית דודתה הוציאה את הדף המקופל
והביטה בו. בראשו הייתה מודפסת שורת כותרת: "ד"ר יצחק תאודור
רטנר, מחנך." היא הכירה את שמו. המנהל האגדי של בית הספר הידוע
בעיר. עד אליהם בכפר הגיע שמעו לפני עידן ועידנים. היא הטמינה
את הפתק בבהלה, ונראה היה שכלום לא קרה. היא התכוונה להתעלם
מהאיש המוזר. ואז הגיע יום שני. היא ממושמעת, תמיד עושה מה
שצריך, ובלבד שיעזבו אותה לנפשה. בלי לומר דבר לדודה חמקה
מהבית. לא שהייתה צריכה להסתתר, הדודה ממילא לא שאלה לאן. אבל
אן לא ידעה שהיא לא תשאל.
הפתק שבידה, עם הכתובת והכותרת בראשו, סללו לה את הדרך. נהגי
"אגד" היו אדיבים כשהנחו אותה בדרכה ליעד. היא החליפה שני
אוטובוסים ונותרה לה עוד כברת דרך קלה ברגל. גם העוברים והשבים
נעשו חביבים כשראו את השם שהתנוסס בראש הפתק. לראשונה הבינה
משפט שפתאום עלה בה כמו מגלגול קודם: "טוב שם טוב משמן טוב".
תחושה מוזרה שלא הכירה הרעידה את בטנה. היא לא הייתה בהדר
הכרמל לפני כן. יפה כאן והאנשים יפים.    
הכתובת על הפתק הובילה אותה לבניין דירות טובל בצמחיה רעננה.
ריח מרווה ועצי תאנה עלה באפה והזכיר לה משהו שלא ידעה מהו.
היא נרעדה. היסוס פתאומי עצר אותה ברחוב והיא לא נכנסה. את כל
הדרך הארוכה מהעיר התחתית עשתה בלי מחשבות, ישר, מונחית ע"י
פתק סמכותי ופתאום המרווה הזאת.
מבין השיחים יצא אליה חתלתול קטן בהילוך מהדס. זנב זקוף ופרווה
מבריקה בשחור לבן. היא הביטה בהליכתו העליזה. כשהגיע למרחק חצי
מטר ממנה נעצר בהיסוס.  היא התכופפה אליו והושיטה את ידה.
מתרצה, הוא ניגש אליה ודחף בעוז את ראשו אל ידה המלטפת, זוקף
את סנטרו ומסתובב סביב היד המושטת אליו.
פתאום מחדר המדרגות הקטן יצאה אל השביל אישה קטנה ועגלגלה. אן
הזדקפה במהירות ופנתה לצאת מהחצר כמי שנתפסה בקלקלתה.
"בואי, בואי, אל תלכי," קראה אליה הגברת מתחת למבואת שיחים
בכניסה לגינה הקטנה, "הגעת למקום הנכון. ראיתי אותך מהחלון
מתלבטת וירדתי לקבל את פניך." היא תפסה בכף ידה של אן ולחצה
אותה בחוזקה. החתלתול התחכך ברגליה של אן, לא מרפה ממנה.
"אני רואה שכבר עשית לך ידיד," חייכה הגברת והחוותה בעיניה אל
הגור "אני אדית רטנר. ומה שמך? האדון רטנר לא ידע לומר לי את
שמך."
"אן."
"אן. יפה. יש לך גם שם עברי יקירה, או שם משפחה?"
"רק אן".
"אן זה שם יפה. כמו אן שרלי. את מכירה את אן שרלי?"
"קראתי את הספר."
"ואהבת אותו?"
"אני לא זוכרת."
"זה ספר נפלא. את אוהבת לקרוא?"
היא משכה בכתפיה.
"בואי נעלה לדירה, מה אנחנו מפטפטות כאן בחוץ. אראה לך כמה
דברים מעניינים, ואני מקווה שתרצי לבוא שוב גם בשבוע הבא."
הגברת רטנר אחזה בידה וכיוונה אותה בעדינות לעבר חדר המדרגות.
החתלתול המשיך להתחכך בה בעקשנות, מקיף את רגליה וחוזר חלילה,
מכשיל אותה בהליכתה. רק כשהתחילו לעלות במדרגות נעצר. היא
הביטה לאחור וראתה אותו יושב בתחתית גרם המדרגות, תולה בה
עיניים עגולות, מחכה לה. היא שמעה את פעימות לבו הקטן, וגם הן
עליזות כמו הילוכו. היא הפכה את פניה במהירות, כדי שלא יתבונן
בעיניה וימצא בהן הזמנה - היא לא ידעה אם לחתולים מותר לעלות
במדרגות הנקיות. לאט טיפסו השתיים, המבוגרת ראשונה ואחריה
הנערה, תוך שהגברת רטנר נעצרת לפרקים ופונה לעבר המדרגה
שמתחתיה כדי לחייך אל אן, אבל לא עוצרת לרגע מפטפוטה החביב.
"גור החתולים הזה נולד אצלנו בחצר. יש לו עוד שני אחים או
אחיות, אמיצים פחות ממנו, ואימא יפהפייה. אולי בפעם הבאה תפגשי
גם בהם..."
אן הגניבה מבטים זהירים סביבה אל חדר המדרגות הנקי והבהיר,
המדרגות חלקות כל כך, לפני ספי הדירות שטיחונים קטנים ובמפסקים
קבועות נקודות אדומות יפות כמו סוכריות. היא נכספה ללחוץ על
הכפתורים האלה אבל לא העזה להרים את ידה. שמש אחר הצהריים שטפה
מבעד לחלונות הארוכים הגדולים את שתי הנשים המטפסות, ולאורה
הבחינה הנערה שגם שיערה של הגברת רטנר צהוב כמו שלה. לקראת גרם
המדרגות הרביעי החזירה לה אן חיוך קטן, ושמחה שלבשה בגדים
נקיים לקראת השיעור.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
למה אין מוסיקה
מזרחית פה?







אשכנזי דואג


תרומה לבמה




בבמה מאז 23/11/15 8:25
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אלינוער גנני

© 1998-2022 זכויות שמורות לבמה חדשה