הם נעו באיטיות על האדמה היבשה והכבושה מהזחלים של הטנקים
והנגמשים שנכנסו ויצאו מאזורי הלחימה בימים שעברו עד כה. המשקל
עם חומרי החבלה העיק והציק. הקצב מטריד, הוא חשב לעצמו, גם כך
שעת ה-"ש" נדחתה מספר פעמים. ברור שהם לא יגיעו בזמן ליעד עם
אור ראשון. עוד אחד מהפאקים הרבים שליוו את המלחמה הזו מאז
שגויסו. העיקר לשרוד! חשב תוך כדי תנועה. לשרוד זה לא להתעכב
על שטויות. אז מה אם נאלצו לשפצר את הפאקלים והאפודים? אז מה
אם לא היו להם אמצעים להסוואה? אז מה אם התעכבו כי נוצר פקק
בגלל שמשאית של חיל התובלה שבקה חיים ולמעשה לא אפשרה תנועה -
הרי אסור לסטות מצירים מרכזיים, הכל ממולכד... מוקשים פזורים
בכל מקום.
"הסתדרנו בסופו של דבר" הוא חשב ואף אמר לעצמו ספק בקול ספק
בלב, "אם אתעכב על מה שלא היה בסדר, לא אשרוד". כאחד שגם ככה
קשה לו עם קשב וריכוז וכאחד שלמד שכשהוא מתעכב על "למה", "למה
דווקא לי זה קורה"...וכו', יוצא מזה רק רע, הוא הבין שעדיף לו
להתמקד בתוואי השטח, בצעד הבא, בחבר'ה, בלשכנע את עצמו שהוא
והחבר'ה לוחמים טובים, מחויבים ומקצועיים...שקט פה מידי.
enjoy the silence...
עצירה... סימון ידיים שמשמעו "ירידה במקום"... לאחר מכן,
נשכבים.... קנים לצדדים... הראשונים מחפים לפנים... האחרונים
לאחור... פוטנציאל לירי ב- 360 מעלות... שקט...
enjoy the silence... שקט... כמו בבית...
המשך תנועה...
קול הצרצרים נשמע למרחוק. "מדינת דרום לבנון". לפניהם נגלו
בתים מפוזרים על פני הגבעות, בחושך, מוארים באור ירח מלא.
אורות הסטיק לייטים הירוקים על צריחי המסגדים בלטו גם הם
למרחוק. "שוויץ של המזרח התיכון" הוא חשב, אבל כמו במזרח
התיכון: יפה ומסקרנת, "עם פוטנציאל" אבל מטעה ותוקפנית - מפתה
כמו צמח הנאדיד.
איך השנים רצות ועוברות. לפני 30 שנים וקצת אביו נע על אותם
צירים. אין אפשרות אחרת כי הרי כל הצירים מתנקזים לאותם
המקומות כמו במקרה הזה "שער פאטמה". בטח גם הוא חווה את אותן
תחושות, הוא חשב: לו יכולנו לחלוק... לו יכולנו לדבר....
אבל זה היה בלתי אפשרי...
שקט מאיים בכל פינה...
enjoy the silence...
"יש אחלה שיר ל"דפש מוד". "הבאתי את התקליט. בו נשים אותו".
הוא נזכר. "אחלה", הוא אמר והוסיף "אבל לא בקול רם". ולא
הוסיף. זה מה שחסר לו, הוא חשב לעצמו, "שהוא יידלק"... הם שמו
את השיר על הפטפון הישן שהותקן בחדרו.
"Words like violence
break the silence
come crashing in
Into my little world
Painful to me."
כמעט באופן ספונטני ללא משים הוא נזכר איך הגביה את הווליום:
"All I ever wanted
All I ever needed."
"איזה שיר", הוא מלמל/ אמר: "מילים כמו אלימות/ שוברות את
השתיקה/ מתרסקות לתוך העולם הקטן שלי/ מכאיבות לי.../ כל מה
שרציתי כל מה שאי פעם הזדקקתי לו/ מה שתמיד רציתי..."
דלת החדר נפתחה בעוצמה, הוא נזכר. "תנמיך"!!!
הוא קפץ ממקומו מתנתק מהמוסיקה והמילים החודרות, והנמיך את
הווליום בפחד ובבושה.
"מה יש לו?" חברו שאל...
"כלום הוא ענה. ככה הוא".
"איך אפשר לא להתלהב ממוסיקה/ משיר כזה?" המשיך החבר והקשה.
הוא לא ענה אבל בתוכו הוא חשב: אפשר, אפשר - קיבלת עכשיו דוגמא
חיה ומוחשית. אתה לא תבין. גם אני לא מבין עד הסוף. אני רק
יכול לנחש, לחבר פיסות מידע שנזרקו לחלל האוויר כשהם היו רבים:
"אתה לא נורמלי", היא צעקה. "מתי תלך לטיפול. כשאתאבד,
כשהילדים יהיו דפוקים לגמרי, כשתרד לגמרי מהפסים ואי אפשר יהיה
לעזור לך בכלל?!"
"סתמי ת'פה. את לא מבינה שאני מתחרפן מהצעקות. שקט. אני צריך
שקט"!
"לא יהיה לך אף פעם שקט אם לא תטפל בשדים האלו שמלווים אותך.
ואפשר לטפל בזה אמרו לי. כמה אפשר לחזור ולומר לך את זה? מתי
תכיר בזה שאתה צריך עזרה? מתי תבין שאתה לא בסדר?".
"אני לא אתן לך ולאף אחד את התענוג להפוך אותי לדפוק. אני יודע
איך להתמודד עם זה. מה כבר אני מבקש? שתעזבי אותי בשקט?"
"אם אתה יודע איך להתמודד למה אין שיפור מאז שחזרת מהמלחמה?
למה יש הידרדרות מיום ליום? מה אתה חושב שאני לא יודעת שאתה
שותה ומעשן גראס? מה אתה חושב שאני לא מתעוררת כשאתה מתעורר?
שאני לא רואה שאתה לא מסוגל לראות כתבות על המלחמה? שאתה כועס
על כולם: חברים שלך, המפקדים שלך, על בגין ושרון שהיללת
והערצת? אני לא עיוורת. אני מודאגת. אני כבר לא יודעת מה
לעשות".
"די, די כבר עם דיבורים של נשים..." הוא הטיח לעברה...
ויצא...
הוא לא חזר... עזב. התנתק. מדי פעם הוא היה מתקשר. מתנצל. פה
ושם היה בא לבקר. לבר מצווה שלו הוא הגיע. הוא נראה בסדר. לא
מחובר. מאז הם שמרו על קשר טלפוני. הוא בעיקר היה מתקשר
"להתעניין". היה ברור שהראש שלו במקום אחר. שהכל קשה שהוא צריך
שקט... להתנתק.
בערב הגיוס שלו לסדיר הוא הגיע. הם ישבו במטבח. הוא נראה זקן
ועצוב. הוא כמעט ולא הוציא מילה. הוא לא היה נינוח. כעבור זמן
קצר הוא נעמד אמר שהוא צריך ללכת. גם הוא נעמד. גבוה כמוהו,
אותו חיתוך פנים, אותו צבע עיניים, אותו השיער. הוא התפרץ
בבכי, הסתובב והלך... ללא מילה... ו... שוב נעלם.
כשהוא השתחרר הוא פתאום הופיע. אימו הכינה אותו מראש. היא
הדגישה שהוא הקפיד להתקשר אליה ולשאול לשלומו. הוא הביא איתו
מעטפה. היה בה הרבה כסף. "עכשיו כשסיימת את חובך למדינה, סע
מפה. יש פה מספיק כסף כדי ליהנות ולבדוק אם אתה יכול ומסוגל
לחיות במקום אחר. שקט יותר, שאפשר ליהנות בו מהשקט...הוא נסע
וחזר...
...כל כך שקט פה. יש מלחמה? הוא חשב לעצמו. לא מסתדר עם מה
שהוא שמע וראה בתקשורת ב- 21 ימים האחרונים. לאורך כל שלושת
הקילומטרים שהלכו לא היה שום דבר שמעיד על מלחמה. מה אני
מפספס, הוא חשב. אסור להסתנוור מהשקט, ליהנות ממנו. זה יתפוצץ
לכולם בפנים...
כבר שעת דמדומים. חייבים לתפוס מחסה. אלו ההוראות. על כך
דיברו. להלחם בלילה, להסתוות ביום. רק שלא יחליטו להתמקם באיזה
חורשה. אין כוח לחפור שוחות, להוסיף עוד צבעי הסוואה, להשתין
בבקבוק...הוא קיווה שהם יתמקמו בבתים...
הם היו רחוקים כקילומטר וחצי מהיעד, בתוך מטע עצי זית. כמעט
אור יום... השמש זורחת על הליטאני שנמצא לא רחוק. ארץ הנהרות
והנחלים, הוא חשב, המדינה היחידה במזרח התיכון שאין בה מדבר...
פתאום מתקבלת פקודה לנוע במהירות לבתים שנגלו במורד השלוחה. לא
בתי היעד. הם רצו כמו מטורפים. היה רעש אימים. ענני אבק עלו
בגלל כובד השקל והתנועה הלא מבוקרת. גילו אותנו, הוא חשב. הם
הגיעו לבתים הראשונים בפאתי הכפר. הבתים היו נטושים. הוא
וחבריו הוכנסו לבית הראשון שנגלה אליהם בחופזה. הבית היה מרוהט
ובסה"כ מסודר. בית כפרי טיפוסי. צפיפות רבה. בקושי הצליחו
להכניס את כולם. תרכזו את חומרי החבלה בחדר אחד, תסגרו את הדלת
ושימו שמירה, ניתנה פקודה. סוף, סוף הוא חשב לעצמו ובעודו עושה
תנועות כתפיים להורדת המשא..."בום". הוא נזרק בעוצמה אל הקיר.
הוא זכר שריח חריף של אבק שריפה מילא את נחיריו. הוא זכר את
הצעקות ואת פיצוצי המשנה...
הוא התעורר לְאִטּוֹ. השעה כנראה הייתה 03:00. החדר היה
אפלולי. לקח לו זמן להבין איפה הוא. בעינו האחת הוא ראה דמות
ישובה בגאון על הכיסא בסמוך למיטה. זה היה הוא: מסודר, מטופח,
נקי ובעיקר חד. הוא הבין שהוא בבית חולים והוא הבין ממנו לאחר
מכן שעברו שלושה שבועות...הוא סיפר לו ברוך, בסבלנות
ובקוהרנטיות את כל מה שידוע לו על הבוקר ההוא אחרי שהם נכנסו
לבית ההוא בכפר. גם על הפצועים וההרוגים הוא סיפר לו בסבלנות
וברגישות...עצב הציף אותו ולצידו תחושת הפתעה: איך זה שבשלושה
שבועות הוא למד לדבר, הוא חשב לעצמו.
הוא סיפר לו גם שהוא חזר הביתה. שאמא קיבלה אותו כי צפויה להם
התמודדות מורכבת וקשה: שיקום שיכלול טיפול פיזי ונפשי. "אחרת
זה ילווה אותך כל החיים. לא תוכל ליהנות מכלום ליהנות משלווה
מהשקט. זה מה שאדם צריך אחרי דברים כאלו. תאמין לי, ליהנות
מהשקט".
"...רגשות הם עזים/ מילים הן טריוויאליות/ הנאות תישארנה/ כך
גם הכאב.../ ליהנות מהשקט...", רצו המילים במוחו... |