משב אוויר מלוח נישא מן האוקיינוס.
פיסת בד מפרכסת על עמוד תמיר.
על סף מים וחול, הזיכרונות מכים.
יריעת מאורות ארכאיים מכסה את פני המים,
מזיגת חלום והזיה.
הסכת, הגוון הקוסמי כה דק וחמקמק.
התשמע את השקט?.

רסיסי חלומות מתנפצים באבחה.
עמוד תלייה זקוף כתורן של ספינה טרופה,
דגלו של מאבק עלום ששמו נישא לאן?
תחתיו כוסו בשמיכת על-זמן,
נטמנו בחלקת ערש.
ומעל זורחים כוכבים,
שרים מזמוריהם חרש.

עמוד מוכה גלים ורוח,
המאבק לא ינוח,
החזון מתפזר כאבק לים תכול,
הקרע הקיומי כה גדול.
אחת, חולפת וחוזרת היא ההוויה,
התבחין בין זיכרון והזיה?
חן מופתי מבליח, שופע מעבר לשמחה ושכול,
הוא נמזג לכל עבר, עוטף וחובק כל.
הסדר תמיד קיים, לעולם אינו כלה,
הטה אוזנך, התעלה.