קול קורא בשמי בין ההמונים, אימא כך קוראים לי, בקול פעמונים,
ועודי נרגשת, עם ותק של שנים, כמו בפעם הראשונה, עם חיוך
מבפנים.
אימא - לטיול, צריך הורה מלווה, חסרים הורים, עסוקים וכולי -
אמרתי למה לא? נפגין נוכחות, אפנה לי יום איתך, נבלה זמן
איכות.
לקחתי מימייה, כובע וגרעינים בכיסים, ללוות את בבת עיני, למסע
המקסים.  
בטיול של בית הספר, שירכו רגליי, בוץ הפרדסים דבק בנעליי,
לא אמרתי נואש, העמיסו לי צידנית, ביקשתי שישתו, וכמעט הזמנתי
לי מונית.
אימא - ליום הורים, צריך להקדים, לדבר עם המורה, מפגש בלי
ילדים.
ואיני יודעת איך זה לי קרה, עברתי בין כל המקצועות, ממורה
למורה.
אימא -תקני  עוד ספרים - באופן בהול! ואת עצמי שאלתי: בהשאלת
ספרים, גם זה לא כלול?
לערב כיתה צריך להכין מאכלי עדה מאפיינים, אז ארזתי שם קובות
וגם ג'יחנונים.
וכשהסתיימה השנה, והגיעו התעודות, נשמתי לרווחה, כי רגליי
מעייפות מועדות -
אך לא לי נועד השקט: כי הקסם שלי שגדל בשנה, מחייך אליי, אני
רוצה קייטנה.
יש קייטנה לשפות, שם לומדים אנגלית, בקייטנה למוסיקה לומדים
תופים וחלילית,
קייטנה ללימוד שחייה, מתקדמים ומתחילים, וקייטנה למי שרוצה
ללמוד איך מבשלים.
ויש קייטנה בטבע, מחפשים פרפרים וחיפושית, ואני מבקשת דקה של
שקט- אנושית.
בלי טיולים ומסיבות, בלי יום הורים ואסיפות, בלי טלפון מצלצל,
ומכתב שהתבלבל,
בלי רעש מהכביש, והדברה מעכביש, בלי הפסקות חשמל, ודיסק צרוב
מקולקל,
דקה לתת חיבוק  - לילדי שגדל.