ולפעמים,
כשאני עם עצמי
בלב המון צוהל
או בחדר שומם,
מסך יורד  
לפני עיני.

ואז,
נקודה לנקודה
מצטרפת,
המיתאר מתבהר,
הלב מתרחב
והגוף מתמכר.

הנה,
דמות נערגת
הצועדת אלי,
צליל חיוך,
מראה פנים,
מגע קול.

ויכול,
שיהיה זה
קול פכפוך מים,
מרחבים ירוקים,
נופי פרא
או טעמים מפעם.

ותמיד,
המסך יגלול לתוך עצמו
במפתיע,
מותיר אחריו
חוטי תקווה פרומים
וצימאון של
געגוע.

חדל,
הפסק להתחבא
מאחורי מתרסים
של אותיות.
צא מן המבצר שבנית
מטיפות של געגוע.

זו את,
כן את, ואת יודעת.
אל תביטי לאחור
או לצדדים כי
אין אחרת.
רק את וגעגוע.