"שלום רוני".
קפצתי בבהלה ממקום שכיבתי אל מול הטלוויזיה, עמדה שהייתה מוכרת
לי מאד.
"...אהלן...". עניתי במבוכה.
איתן עמד ליד רפי.
"הבאתי את רפי כדי שתשלימו".
"בטח...בטח", מלמלתי תוך כדי החלפת צבעים.
"כנסו, כנסו", צעקה אמי מהמטבח הסמוך, שפתחו נראה מפתח הכניסה
לבית אך תכולתו הייתה מוסתרת.
"כן, כן", עניתי במבוכה ותוך כדי כך צילמתי במהרה את הבית: אבא
על הכורסא עם קפה ועוד סיגריה בפיו. על השולחן פזורות צלחות עם
פיצוחים ופירות. שאריות התפוחים וקליפות התפוזים והקלמנטינות
שנאכלו פזורות על השולחםןוכתמי תחתיות הכוסות בולטים למרחוק.
המאפרה גדושה בבדלי סיגריות ואפר, ועננת עשן נישאה מעל.
איזה מזל שלפחות את המטבח הם לא יכולים לראות. בושות...
בעודי מסמן להם את הדרך לחדרי, אָבי הזמין אותם לשבת
בסלון...."אוי לא"! חשבתי לעצמי, "זה מה שחסר לי..". תוך כדי
כך העברתי עוד מבט חטוף על הבית: "החדר" עם דלת ההזזה שהיה
בעבר מרפסת פתוחה ושימש את אחותי, היה מבורדק. בגדים ונעליים
פזורים על פני כל החדר, השולחן המאולתר עמוס לעייפה, השטיח
קרוע ומקומט, חסר זהות וצורה, והקירות מלאים בקשקושים
ובמוכטות - "כחלק מניסיון איתור אוצרות המלך שלמה...".
איזה בושות....
התיישבנו...
"תשתו משהו?" שאלה אמי בעודה עושה את הדרך הקצרה מהמטבח לסלון.
"יש גם עוגיות טעימות שאפיתי אתמול לכבוד שבת".
הרגשתי שהכעס גואה ומציף את תודעתי....עדיף שהיית דואגת איך
שהוא לסדר וניקיון במקום לנסות ולהיות נחמדה אליהם. מי בכלל
יסתכן ישתה ויטעם מהעוגיות שלך, כשהבית נראה ככה???. מה את
חושבת שהם מבינים את המשפט שאת מנפנפת בו שאנו אמנם לא מסודרים
אבל מאד נקיים???. מה פתאום!.
"כן, בכיף", ענה איתן. "תה". "גם אני", ענה רפי.
"ואתה"?
לקח לי מספר שניות להתנתק מהכעס, המבוכה ורצף המחשבות..."לא",
עניתי.
"אתה כועס, רוני?" שאל איתן.
"אני...? לא...למה?"
"סתם לא יודע. רוצה שנלך לחדר"? "לא, לא", שיקרתי, "נשתה בכיף
את התה".
"זה המלון של פולטי"?
"כן". "אחלה סדרה, מכירים?".
"כן", ענה רפי. "גם אני מאד אוהב אותה. אני בדרך כלל לא מפסיד
שום פרק. אם אני מפסיד אבא שלי דואג לי. מזל שהוא עובד
בטלוויזיה".
"אני לא מבזבז זמן על סדרות מטופשות. במקום זה אני מעדיף לשמוע
מוסיקה. שמעת כבר את החדש של רוד סטיוארט? אחי אומר שזה גדול.
אחד הטובים". אמר איתן.
"לא עוד לא...." מלמלתי.
"תקנה אותו. יש "במשביר" במחיר מציאה לתקליט כי הם במבצע".
איזה לקנות ואיזה נעליים. לא יתנו לי כסף. גם המערכת הזו
דפוקה. הפטיפון לא עובד טוב. ככה זה כשמחפשים "מציאות", חשבתי
לעצמי.
"כן, אקנה. בטח..."
"אתה אוהב מוסיקה, רפי?", ניסיתי לפתח את השיחה כדי להסיט את
תשומת ליבו מהבלאגן סביב.
"כן. אבל דיסקו. בוני אם, אבבא, כל אלו".
"סתם להקות. מסחריות. לא עושות מוסיקה איכותית כמו לד זפלין
ורוד סטיוארט", אמר איתן.
"כן", הצטרפתי לאיתן הגם שלא הבנתי למה הוא מתכוון. "סתם להקות
מסחריות בוני אם ואבבא".
"בכל זאת, אני אוהב להאזין להם", ענה רפי. יש לו חוט שדרה. לא
כמוני. חשבתי.
המשכתי לנעוץ בו מבטים. לא הורדתי ממנו את עיני. עקבתי אחר
עיניו. על מה הן נוחת עכשיו? על הלכלוך בשולחן הסלון? על
הישיבה חסרת התכלית של אבי עם הרגליים שנשענות על הפוך שעליו
אני מניח את הראש? על המטבח?, על החדר? התבאסתי...בושות...מה
הוא יחשוב עלי? מה הוא יספר בבית ספר? בטח הוא ינצל את מה שהוא
ראה להשפיל אותי וכך הוא ישתלט לי על הקבוצת כדורגל. וכל זה,
רק בגלל שלא הסכמתי שהוא יעלה בהרכב מול ז/2. אני בבעיה....
התה הגיע ועימו המעמולים, מעשה ידיה של אמי. אמי חייכה לכל
עבר. תורידי את החיוך. בגללֶך אחטוף מחר השפלות....חשבתי
לעצמי.
אם זה יקרה זו לא תהיה אשמתי. אני לא אתן לאף אחד להשפיל אותי.
מי שיתחיל, אלחם בו הכי חזק שאפשר. ומחשבותיי כבר העלו חיזיון
אימים: אני מגיע על הבוקר לבית ספר וכולם מחויכים וקורצים אחד
לשני. על השולחן שלי בכיתה מונח דף הזועק: "זהירות, סכנת
הרעלה...". בלי לחשוב התנפלתי עליו. נאבקנו על הרצפה. מסביב
כולם עמדו נבוכים...
איתן התחיל לצחוק..."המנואל הזה מצחיק לאָלָלה. איזה צ'פכות
פְולטי מוריד לו. מזל שהוא עדיין על הרגליים....". זה ניתק
אותי ממחשבותיי. מנואל? לא אהיה כמוהו. אותי לא ישפילו...!!,
צחקתי בעצבנות.
"מה קורה, רוני, אתה נראה לא רגוע. הכל בסדר"?, שאל שוב איתן.
"הכל בסדר מלמלתי. נלך לחדר?". בתגובה אבי אמר: "מה רע לכם פה?
תן להם לגמור את התה",ובאותה הנשימה הוא קורא לאמי ומבקש ממנה
להגביר את הטלוויזיה. חדשות!.
הטלוויזיה משתלטת על חלל החדר. עיניי ממשיכות לתור את הבית.
"נלך לחדר", איתן שואל/אומר אבל רפי אומר, "לא אנחנו צריכים
ללכת. קבענו עם החבר'ה בחומוסיה". הוא פונה אלי ושואל: "רוצה
לבוא?". אני מסמיק ועונה בלי לחשוב, "כן".
אני פונה לחדרי המצוי בקצה הבית. עוד חדר מאולתר אליו מגיעים
ממסדרון צר שבקצהו קיר מחרסינה, זכר לאמבטיה שהייתה שם. הדרך
לחדר מגעילה, אני חושב לעצמי. טוב שנשארנו בסלון, למרות שלפחות
החדר שלי מסודר - סממן לצלם אנוש. אני מתלבש בחופזה וחושב על
הפאדיחות של מחר, על המהומות...
יותר מאוחר, כשעליתי על יצועי התקשיתי להרדם. איך אתקן את
הרושם? מה אפשר לעשות? לפתע הבזיק בתוכי רעיון: "אזמין אותו
ביום רביעי כשכולם מחוץ לבית. לפני כן אסדר בקפידה כל חלקה
ואנקה את הרצפה. כך לפחות הוא יחשוב שמה שראו עיניו היום בערב,
היה מקרה. בכל זאת מדובר במוצ"ש עם כל הבלאגן של סוף השבוע.
מצד שני, חשבתי, אצלו ואצל כל החבר'ה, תמיד הבתים מטופחים
ונקיים. הכל נמצא במקום. הקירות לבנים ונקיים, השירותים מדיפים
ריח טוב. גם בשבת. למה רק אצלנו זה ככה? לאחר שעות רבות
נרדמתי.
ביום ראשון הגעתי כרגיל מוקדם וחיכיתי לרפי בציפייה. איך
שראיתי אותו הצעתי לו להפגש שוב. "לא הספקתי להראות לך את אוסף
הבולים שלי. בכלל לא שיחקנו. תבוא וכך גם נוכל לשחק כדורגל
בחצר של הבניין על הדשא". רפי הסתייג אך לבסוף הסכים. הבנתי את
ההסתייגות: מי רוצה להגיע לאורווה מטונפת שוב פעם?
בימים שעברו עד יום רביעי עקבתי אחרי כל תנועה ודיבור של רפי.
האם הוא מתאר את הזוועות שנגלו לעיניו? האם הוא מתייעץ כיצד
להתחמק מהתופת שהוא חווה במוצ"ש? לא היה לכך סימן. חקרתי גם
את איתן. הוא לא הבין על מה אני מדבר. יחד עם זאת הוא חזר
וציין שנראיתי מוטרד. "הכל בסדר"? הוא שאל. "כן". עניתי.
סיפרתי לו שהזמנתי את רפי ביום רביעי והצעתי לו לבוא. חשבתי
שאיתו יהיה יותר נוח. הוא הרי החבר הטוב ביותר שלי- "בן בית".
ביום רביעי מייד כשכולם יצאו התחלתי במלאכת ניקוי הבית.
חדר-חדר, מטבח, מקלחת וכמובן הסלון. הכל היה מסודר ונקי באופן
יחסי. שעתיים עבודה אבל הצלחתי לסיים בדיוק בזמן.
שעה 17:00 ואין סימנים שרפי ואיתן עומדים להגיע. 17:10,
17:20...רצתי לבית הספר. הם היו שם - יחד עם דני ואלון. שיחקו
כדורסל.
"אתם באים"?
"טוב שבאת", איתן אמר. "בוא תצטרף".
"אבל קבענו אצלי", עניתי.
"וואלה, נכון", ענה רפי. "אבל אתה פה. בוא תצטרף".
"אבל מתי נלך אלי, הת...?". השתתקתי.
"אולי אחרי זה", ענה רפי.
אוי לא. חשבתי. הרי אמא שלי תגיע עד אז...ואחי
ואחויותיי...חיפשתי מילים...
"תגיד, אמא שלך תהיה?", רפי שאל וקטע את מחשבתי...
"היא עכשיו לא נמצאת", עניתי בציפייה ובמעט פתיינות. "לכן...".
רפי ואיתן נכנסו לדבריי: "אז בכלל טוב שאנחנו פה עכשיו", ענו
במקהלה...ורפי הוסיף, "כשנסיים לשחק היא כנראה תהיה, לא?" .
ומבלי לחכות לתשובה הוא הוסיף ואמר: "נשתה ת'תה המדהים שלה עם
העוגיות המדהימות האלה שהיא נתנה לנו. עד עכשיו יורד לי ריר
כשאני משחזר ת'טעם שלהן". |