באישון לילה,
מיה שמעה את קולו,
"תעזרי לי, אני לא מרגיש טוב, תעזרי לי".
מיה הביטה בו, נשכה שפתייה מדאגה, והשיבה "כיצד אני יכולה
לעזור לך?
מה אתה רוצה שאעשה, רק תגיד ואעשה".
רונאל השיב לה "אני לא יודע, אינך יכולה לעזור לי".
מיה משכה את השמיכה מגופה, הלכה למטבח, בו נתגלו לפנייה  תשע
בירות עומדות ריקות,
היא העדיפה להדחיק את הדיבור על הבירות ליום המחרת, לקחה מגבת
ספגה במים ורצה אל חדר השינה.
רונאל חזר לישון, היא הרטיבה את שפתיו, מצחו והמשיכה לבהות בו
כשעה.
הלחץ משתייתו לא יוסיף לה טוב, בידיעה שלפניה מבצבץ יום המחר,
יום עבודה גדוש נרדמה לשעתיים לתוך הלחץ הלילי.
הבוקר עלה, מיה התעוררה, תהתה האם היה זה חלום סיוט,
הלכה למטבח, תשע הבירות הריקות עמדו נוכחות במקומן חלולות.
היא העירה את רונאל, אשר לא זכר שום דבר מאמצע הליל.
הוא אמר לה שהיא ממציאה, וכשנשאל על הבירות, השיב "אז שתיתי
תשע בירות, לא מתאים לך תעזבי".
באותו הרגע,היא קמה, ארזה חפציה ועזבה, בעודה חושבת על חוסר
ההיגיון להיוותר עם איש אותו הפסיקה לאהוב כשהוא רק בעט וזלזל
ברגשותיה.
לא עניין אותה כסף, לא עניין אותה רכוש, היא ידעה שניתן להסתדר
יחדיו באהבה בכל אם רק רוצים,
הבינה שהיא לו רק אובייקט, קמה ולא שבה.