[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







דותן טוקס
/
משיכה

פתאום כוח נסתר משך אותי מהמיטה עם השמיכה שעלי, נחבטתי קלות
על אדן החלון ונדבקתי לשמשה, מועך את הפוך ביני לבינה. בקושי
רב יכולתי להרחיק את הידיים מהחלון, ולנתק את כל הגוף לא
יכולתי. החלון היה פתוח למחצה אך המעצור היה מחובר ומנע ממנו
להיפתח לגמרי, כך שלמרות שהגוף שלי נדחק לרווח שבין החלון לקיר
לא יצאתי החוצה.
מרוב בהלה נשארתי דומם לחלוטין. כל מה ששותפיי לקומה שמעו היה
בוודאי רק רעש פתאומי של מכה בחלון. לרגע חשבתי לצעוק לעזרה,
אך התבלבלו לי השפות ולא הצלחתי להיזכר איך מבקשים עזרה במדינה
הזאת. המחשבות שלי, שבשבועות האחרונים התחילו להיות קצת פחות
בעברית ויותר בשפות שבהן אני מתנהל ביום יום, היו כעת בעברית
בלבד.
אומרים שכשאתה צריך אותם באמת, האנשים שאוהבים אותך יהיו שם.
האם הייתי רחוק מדי מהאנשים שאוהבים אותי, או שהיה עליי באותו
זמן להסתדר לבד?
מהזווית המשונה שהייתי בה, החדר נראה קטן ושומם. אנדרטה
לניסיונות של אדם קטן מארץ רחוקה ליצור משהו קבוע, משהו שמרגיש
כמו בית, בחדר שכור בבניין של סטודנטים מקומיים. חוליה בשרשרת
ארוכה של אנשים שבאים לתקופות קצרות ומנסים בדרכים שונות למצוא
את אותה הרגשה חמקמקה של שייכות. פסיק קטן בהיסטוריה של הבניין
שהוא בעצמו פסיק קטן בהיסטוריה של העיר. בעוד כמה חודשים כל
החפצים שלי ייעלמו, הרהיטים יחזרו למקומם המקורי, הרצפה תישטף
והקירות ייצבעו. לא יישאר לי זכר ואפילו הריח שלי ייבלע בריח
החזק של צבע טרי.
היד שלי כאבה מהלחץ של השמשה ובמאמץ רב הסתובבתי עם גבי לחריץ
שבחלון ושחררתי אותה קדימה. החלון השמיע חריקה קטנה והשמיכה
השתחררה ממני קצת וירדה למטה, כך שהיא הפרידה בין הגב התחתון
שלי לחלון, והחלק התחתון שלה התנפנף ברוח שנשבה בחוץ, תלוי
מתחתי. משכתי אותה למטה והיא נפלה מחוץ לחדר, למטה אל הדשא.
הגב התחתון שלי התנגש בחלון וגרם לקול רעד קטן.
תהיתי אם מישהו שמע, ואם אני צפוי לשמוע דפיקה בדלת בקרוב
ושאלה האם הכל בסדר. הנחתי שזה לא יקרה. כאשר אני בחדר ויש
קולות של דפיקות וחבטות, אני תמיד מתעלם. אין לי דרך לדעת
מאיזה חדר זה מגיע, וגם לא מאיזו קומה. וגם אם כן, מה אעשה
בנידון? אדפוק בדלת ואציע עזרה? אשאל אם קרה משהו? ואם כולם
יעשו את זה, בכל פעם שמישהו יזיז רהיט עשרה אנשים יגיעו לשאול
אותו מה קרה? אז כל אחד משאיר את זה למישהו אחר ואף אחד לא
עושה את זה. ונניח שהייתי רואה שמיכה עפה מאחד החלונות ונופלת
על הדשא. מה הייתי עושה? הייתי מעדיף להניח שהאדם שהשמיכה
שייכת לו ייצא לאסוף אותה. אם הוא לא היה עושה את זה תוך פרק
זמן מסוים. טוב, אז זה כבר יהיה מן הסתם מאוחר מדי לעשות משהו
בנידון מהצד שלי. בקיצור, לא קרה עדיין שום דבר שמצריך תגובה
מהשכנים, ובמובן מסוים המחשבה הזו ניחמה אותי.
שמש הצהריים הלא-באמת חמה חיממה לי את הגב בעדינות, אך מדי פעם
נעלמה מאחורי ענן והרגשתי את האוויר הקריר חודר דרך החולצה
ומצמרר לי את הגב. תהיתי אם אצליח לסגור את החלון. לשם כך
אצטרך לתפוס את הקורה שעוברת במרכזו ואת הקיר מהצד השני, להרים
את עצמי ממנו עם יד אחת ועם היד השנייה למשוך. אבל ראשית,
אצטרך להתהפך.
השלב הראשון היה יחסית קל, התגלגלתי למעלה (נשאר סימן על החלון
איפה שנגע בו עור חשוף) וכעת כאשר ראשי היה מופנה הצידה פני
היו לכיוון החריץ. התבוננתי משך כמה שניות בסימנים שעשתה
הנשימה שלי על הזכוכית. עיגול אדים שגדל מהר בנשיפה ומתכווץ
לאט ושאיפה, ואז גדל שוב לגודלו המקורי וחוזר חלילה. כעת דחפתי
את הקיר עם הברכיים מספיק חזק בשביל להרים את האגן שלי מהשמשה
לכיוון החדר, והלחי שלי נצמדה חזק יותר לשמשה. החלון השמיע עוד
חריקה קטנה של אי שביעות רצון ולרגע תהיתי האם אני מזיק לחלון
מספיק בשביל שיישאר בו איזשהו פגם, מזכרת לשהותי פה. לא חשוב.
עם יד אחת תפסתי את הקורה האמצעית ועם השנייה את הקיר שמעל
החלון ודחפתי חזק. כעת לא נגעתי כלל בשמשה אך פחדתי לעזוב אילו
מהידיים. הנחתי את האמה באלכסון בין הקורה האמצעית לקיר העליון
והשענתי עליה את הראש. קיוויתי שזה יספיק בשביל שאוכל לשחרר את
היד השנייה. עזבתי את הקיר ובן רגע איבדתי שיווי משקל ובמקום
להיות על שתי הברכיים הסתובבתי כך ששוק אחת הייתה על צמודה
לקיר והרגל השנייה צמודה אליה מהצד השני. לקחתי נשימה עמוקה
והושטתי את היד הפנויה לכיוון הידית של החלון. גיששתי קצת
באיזור שכן לא יכולתי להפנות לשם את המבט ובסוף מצאתי את
הידית. כשסובבתי אותה לזווית המתאימה הגוף שלי רעד בתגובה
וכמעט נפלתי חזרה על השמשה אך הצלחתי להישאר מאוזן ומשכתי את
החלון חזק והוא נסגר. הרחוב שבחוץ השתתק. מרוצה, אפשרתי לעצמי
ליפול שוב על השמשה, לאט ובזהירות עם הגב לכיוון החוץ.
הטלפון שלי צפצף. צליל של הודעה נכנסת. הוא היה על המיטה, קרוב
לשארית העדינה של השקע שהגוף שלי השאיר עליה, והרחק מהישג יד.
מי זה יכול להיות, תהיתי, ומניתי בראשי את האנשים שעשויים
ליצור איתי קשר. אולי מישהו מהעבודה רוצה להגיד לי משהו, אולי
זו הודעה מאחת הקבוצות שאני נמצא בהם, של הלימודים או המגורים,
או באופן מפתיע מאוד הודעה אישית ממישהו מאחת הקבוצות האלה.
אבל הכי סביר שזו הודעה מהבית.
ניסיתי להסתכל מבעד לחלון, כדי לראות אם מישהו רואה אותי
מבחוץ, אך לא יכולתי לעשות זאת בלי להסתובב לגמרי. כל מה שעמד
לנגד עיניי היה החדר הקטן שלי, שבו העברתי את רוב זמני לבד.
ולא שזו לא הייתה הקלה בהתחלה, להיכנס לחדר הזה ולדעת שיש לי
מקום משלי, קטן וצנוע ככל שיהיה, אך כאשר השבועות עברו הקירות
התחילו לסגור עליי מסביב, ובמקביל כאשר מזג האוויר הורע והעומס
גבר הרגשתי שהחדר מושך אותי יותר ויותר פנימה. בית אמתי לא רק
שומר עליך מהטבע, הוא ממלא לך את המצברים ונותן לך את הכוחות
והביטחון כדי לצאת אל העולם, ולדעת מאין באת ולאן תחזור. אבל
החדר שלי עדיין לא היה בית, ולא ידעתי אם אי פעם יהיה.
מספר דקות עברו ללא מעשה, ונדמה היה שהאפשרות לקרוא לעזרה
הולכת ומתרחקת ממני. השקט גרם לחדר להרגיש קטן יותר, ולעולם
שבחוץ להרגיש רחוק מהישג יד. כשחשבתי על שותפיי לקומה הם נראו
לי יותר ויותר זרים. הרגשתי שאם רק אצליח לעשות צעד אחד פנימה,
כדי לחזור ממש לתוך החדר, אז אצליח להיות שם באמת, ואחר כך
כשאפגוש את שותפיי במסדרון או במטבח נוכל לדבר, להכיר קצת יותר
טוב, אני אתרגל עוד את השפה שלהם ולבסוף איש לא ירגיש כאילו
שאני לא אחד מהם. אבל כעת, כשאני דבוק לחלון, הייתי רחוק מזה.
הם היו אנשים זרים ממדינה זרה, ואני הייתי לא שייך. הנורה
הקטנה שבטלפון שמסמנת שיש לי הודעה מחכה המשיכה להבהב. כל כך
רציתי לראות מי זה, ולהתחיל להתכתב בעברית. ולשלוח עוד הודעות
לעוד אנשים מהבית, לשאול מה שלומם ואיך מזג האוויר.

בפעולה שהייתה כמעט אוטומטית, בלי שהחלטתי לבצע אותה, הושטתי
יד למעלה אל המעצור של החלון והזזתי אותו. ביד אחת תפסתי את
הידית והחזקתי חזק. כעת ידעתי מה אני עושה, אם כי לא ידעתי
למה. החזקתי את הידית כל כך חזק שהתחלתי להרגיש שלא מגיע דם
לאצבעות שלי. סובבתי אותה למטה.
החלון נפתח בבת אחת עד הסוף ונחבט בקצה. עדיין החזקתי את הידית
ביד אחת וכל הגוף שלי היה באוויר ועדיין נמשך לכיוון השמיים.
הסתכלתי למטה על האדמה ואז קדימה על החדר, שמהזווית הזו כמעט
ולא זיהיתי אותו. עכשיו כבר אין דרך חזרה, חשבתי ושחררתי את
היד.

הכל קרה כל כך מהר ואני לא זוכר הרבה. התגלגלתי באוויר כמה
פעמים ופתאום ראיתי את כל העיר מלמעלה, ואז את הים. וראיתי
עננים מעליי ומתחתיי וכבישים רחוקים, ואיים ונהרות וערים. והיה
לי כל כך קר והייתה רוח כל כך חזקה, ולא הצלחתי להפסיק
להסתובב, הרגשתי גבישי קרח שנוצרים עליי או פוגעים בי, ועפתי
לתוך עננים ויצאתי מהם, לרגע היה עליי שמש ולרגע לא, בהתחלה
היה הרבה ים ואז הרבה אדמה וכבר לא יכולתי לראות מכוניות אלא
רק כבישים ואת האדמה מחולקת לריבועים בגוונים שונים של ירוק
וחום והיה לי כל כך קר אבל גם חם בו זמנית ואז בשלב מסוים
הסתכלתי קדימה והרגשתי שאני נמוך יותר, ופתאום ראיתי עיר מוכרת
ומקומות מוכרים, ואז כביש מוכר ושכונה מוכרת, ורחוב מוכר,
ונזכרתי שכשאתה באמת צריך אותם האנשים שאוהבים אותך יהיו שם,
וחשבתי גם על מי שאני צריך אבל גם על מי שצריך אותי, וראיתי
בית מוכר וחלון מוכר אלא שאף פעם לא ראיתי אותו ככה מבחוץ,
ושוב נדבקתי אל השמשה עם הגב ולא יכולתי לראות מה קורה בפנים
כי זה היה מאחורי, אבל שמעתי צעדים מתקרבים.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
זאת הסכין של
הדג
אי אפשר ככה


זבובון פדנט


תרומה לבמה




בבמה מאז 17/11/15 5:43
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
דותן טוקס

© 1998-2018 זכויות שמורות לבמה חדשה