הוא דיבר אליו,
הוא חייך אליו.
הוא התייחס אליו,
הוא דאג לו.
הוא עמד והסתכל עליו.

הם דיברו אליו,
הם חייכו אליו.
הם התייחסו אליו,
הם דאגו לו.
הם עמדו והסתכלו עליו.

הוא היה אביו,
הם היו שניים,
הם היו זוג.
הוא בחר להתייחס רק אלייו.
הוא טעה בבחירתו,
טעה לעד.

היתה לו זכות בחירה,
כמו משה שהיכה בסלע ולא דיבר אליו,
כך טעה האב, פגע ולא התייחס מילולית.
טעה טעות גורלית, ביחסו כלפי הזוג.

היום הם אינם זוג.
היום הם שניים בנפרד.
האב, כמנהגו נוהג, ממשיך לדבר בצורה עיוורת, לעיתים שקרית.
לעיתים מסלף למרות שנוכח במציאות, הוא חי במציאות משל עצמו,
מבלי לחשוב אם שוגה.