הגעתי לשכונת מצוקה בקצה העיר. מקום עלוב ומוזנח. חצר חשופה
מכל שיח, חדר מדרגות חשוך ומלוכלך, תיבות דואר שבורות.   הדירה
מאחורי מרכז מסחרי הומה, ובינה לבין המרכז גובה ערימת פסולת
גבוהה, גיבוב של קופסאות קרטון מלוכלכות וערימות של ירקות
מעופשים.

את פניי קיבל בחיוך זוג בערוב ימיו.  הגבר נראה גבוה וחסון,
כבן 85 , האישה קטנה ועדינה, צעירה ממנו בכמה שנים, חייכנית
ואדיבה.  היא שמחה לקראתי והציעה לי מיד שתייה ומאפה שאפתה
בעצמה.  הדירה נראתה נאה ומטופחת בניגוד למראה העלוב של
הבניין.

ישבנו ושוחחנו. היא סיפרה לי על עצמה ועל בעיות הראייה שהתגלעו
אצלה. היא סיפרה כי היא מתקשה יותר ויותר לתפקד והדרך אל
מחוזות חפצה הולכת ומכבידה עליה יותר ויותר.  הבעל כבד השמיעה
הלך לשחק משחקי מחשב.

הוא ישב לא הרחק מאיתנו, אך לא שמע את שיחתנו כיוון שלא התקין
את מכשירי השמיעה.  היא סיפרה לי על ילדיה, על תוכניות
טלוויזיה שראתה ומדי פעם הזכירה את בעיותיה האישיות.  "את
מבינה" היא אמרה, " הבעיות שלי לא החלו רק עכשיו, פשוט לא שמתי
לב לקשיים המתגברים בראיה, כי הייתי עסוקה עם בעלי.  אל תיראי
אותו כך, חסון וחזק.  הוא אדם חזק אומנם , אבל הוא חולה מאד.
הוא סובל מאד, במיוחד בלילות,  אבל כדי לא להפריע לי לישון,
הוא יושב בסלון  ורואה סרטי טלוויזיה מוקלטים...
הוא חלה בסרטן לפני כמה שנים והוא נאבק על חייו".

ואז היא חזרה לספר לי על השכנים הסגורים ומסוגרים בדירותיהם,
על המגורים במקום הלא נעים, ובמיוחד בלילות, כשהם שומעים את
השיכורים והמסוממים מסתובבים באיזור הבית, על חתולי הרחוב
הנכנסים לחדר המדרגות ומסריחים את המקום.  היא נאנחה
ואמרה:"המקום הזה נורא ואיום, הגענו לכאן רק לפני כ-3 שנים.
לפני כן חיינו שנים בשכונה נהדרת ובדירה מרווחת ויפה".

היא השתתקה וחזרה לספר על עברה ועל תחביביה.  לאט לאט משכתי
אותה לסיבת בואי והצעתי לה הדרכה בתחומים שונים.  היא קיבלה את
הצעתי להירשם לספריה, והקשיבה להסברי על תחומי ההדרכה השונים
בעניין.  בסיכומו של עניין הביעה רצון ללמוד ניידות כדי שתוכל
לצאת ולבוא כרצונה ולבקר בני משפחה בשכונות אחרות:  " הייתי
יוצאת איתו לכל מקום, אבל קשה לו, הוא מתעייף מהר, ואני לא
רוצה להטריד אותו, ועכשיו כשאני לא רואה כל כך, זה לא מתקבל על
הדעת שנלך יחד... "

היא נאנחה ואמרה:"יש פה לפחות תחבורה לא רעה, למרות שהמקום הזה
נורא ואיום.  נו, טוב, אני גרה כאן במקום הזה רק שלוש שנים.
הייתה לנו דירה יפה , כבר סיפרתי לך, אבל... מכרנו אותה כדי
לממן טיפולים לבעלי. אני החלטתי לעשות זאת.  הוא לא לחץ עליי,
לא כל כך רצה, אבל אני התעקשתי... רציתי להציל את חייו. "

היא נאנחה שוב בצער:"את רואה בעצמך איזה מין מקום זה, איפה אני
גרה, אבל..."  ואז הזדקפה, הביטה בבעלה בעיניים מבריקות ואמרה
בשקט:"מה אכפת לי איפה אני גרה, חנה, כל עוד הוא איתי!!!"

לדחות את הקץ בכל מחיר, למען האהבה.