[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







מיקי אלטמן
/
הצעת נישואין

הצעת נישואין
"מעניין שהיום הזה דווקא התחיל טוב", הרהרתי בפליאה בעודי
מתיישב על כורסת הטלוויזיה בסלון דירתי ומנסה לשחזר את סדר
אירועי היום המטורף שעבר עלי. הייתי מותש לחלוטין, לכן לא
טרחתי לפתוח את הטלוויזיה ולבהות בשטויות הריאליטי התורן. מרוב
עייפות גם לא הסתכלתי לכיוון המטבח והר הכלים שידעתי שממתין
לרחצה בכיור. הבנתי שאם אשאר לשבת בכורסה עוד שתיים - שלוש
דקות, אירדם בישיבה מול הטלוויזיה הכבויה כמו זקן ואתעורר
לפנות בוקר קפוא מקור ומקומט כמו החולצה שלא הספקתי לפשוט מעלי
וכמו יתר החולצות המקומטות הממתינות לי תלויות בארון.
קמתי מהכורסה תוך שאני מחליט לוותר על ארוחת הערב, ונכנסתי
לחדר השינה. מהמראה שעל דלת ארון הקיר, נשקפה אלי דמות של אדם
אפור מדאגה. הישרתי מבט למראה, נאנחתי ואמרתי לעצמי:"חתיכת
סמרטוט שכמוך. אפילו להציע נישואין כמו שצריך אינך מצליח".
פשטתי את החולצה והמכנסיים, זרקתי את שניהם לכיוון מתלה הבגדים
שבפינת החדר. לא התפלאתי על שפספסתי, הרי כמעט תמיד אני מפספס
כך מ"טווח השלוש". בדרך כלל אחרי פספוס שכזה אני מרים הבגדים
מהרצפה, מדמה שהם כדורסל ובתנועת הטבעה (או מה שאני חושב שהיא
תנועת הטבעה) מניח אותם על המתלה. אך לא הפעם. הייתי עייף
נפשית ולכן השארתי את הבגדים על הרצפה ונשכבתי על המיטה.
כך, שוכב על הגב ובוהה בתקרה, התחלתי לשחזר את כל חוויותיי
מהיום.
זכרתי שבבוקר נכנסתי למכולת של הרצל וקניתי שוקו ולחמנייה. כך
אני עושה כל בוקר. סוג של התמכרות לטעם הפלסטיק שנשאר בפה אחרי
נגיסת קצה השקית, ולטעם הקקאו המתקתק הזורם דרך הפתח הצר ועוזר
לבלוע את קצה השקית שנותר במעמקי הלשון. אחר כך מגיע הניסיון
לדלות עוד טיפת שוקו אחרונה מהשקית המדולדלת ואז בא תורה של
מלכת הבוקר: הלחמנייה הטרייה. חמימות מענגת כמו שיש בלחמנייה
טרייה, יש רק בשמיכת פוך בבוקר קר. לא פעם הרהרתי מה פשר
ההתמכרות הזו שלי לשוקו ולחמנייה כל בוקר? הרי זה אוכל של
ילדים בקייטנות. טוב, אולי לא בכל הקייטנות אבל לפחות בקייטנה
אחת שאני מכיר מחלקים שוקו ולחמנייה בבוקר. קיץ אחד בלבד הייתי
בקייטנה של עיריית עפולה. אמא, שעבדה אז בעירייה הצליחה לסדר
לי מקום בקייטנה העירונית. עד היום אני מדרג את אותה קייטנה
כאחת החוויות הנעימות ביותר הזכורות לי מתקופת ילדותי. אחר כך
אמא פוטרה והחוויה לא חזרה. אז אולי זו דרכי לשמר כאן בעיר
הגדולה את הקשר לעפולה הקטנה? נו מילא, בלי כוונה מצאתי תירוץ
להמשך הצורך ברכישה היומית של שוקו ולחמנייה. אבל לא זה
העיקר.
עבור השוקו והלחמנייה שילמתי להרצל  בשטר ירוק של 20 ש"ח. שלא
כהרגלי הסתכלתי על העודף שהרצל הניח בכף ידי. למרות השעה
המוקדמת הייתי ערני מספיק כדי להבין שהרצל החזיר לי עודף בסכום
העולה על הסכום ששילמתי.  הפניתי תשומת ליבו של הרצל לכך והוא
הודה לי והתנצל על שעדיין אינו מבחין בין השטר הירוק החדש של
50 ש"ח לבין השטר הירוק הוותיק של 20 ש"ח. הזכרתי להרצל שהייתי
חייב לו טובה, קיבלתי את סכום העודף הנכון ופסעתי שמח וטוב לב
לכיוון   "אהובה", הווספה המשטרתית שלי. נחמד לפתוח יום במעשה
טוב.
לאף שוטר אחר בכל המרחב אין וספה. רק לי יש. בעבר היו וספות
רבות במרחב אבל גם אז, לאף וספה לא היה שם חיבה. רק אני הצמדתי
לווספה שלי שם פרטי. כולם מכירים אותה בתור "אהובה" ואפילו
במברקים המשטרתיים המודיעים לי מתי היא צריכה להיכנס לטיפול
במוסך, היא נזכרת בשם המפורש "אהובה" לצד מספר הרישוי המשטרתי.
הפינוק הזה מגיע לה במיוחד עכשיו כשנשארה האחרונה במרחב.
כולם חושבים שהשם "אהובה" הוא ביטוי לאהבתי את הווספה. אבל
האמת שונה. אהובה הוא שמה של דודתי השנואה, אחות אימי, שעזבה
את עפולה לפני שנים ועקרה לגבעתיים. מאז שעברה לגבעתיים מתנהגת
הדודה אהובה באנטיפתיות יוצאת דופן. לשמחות משפחתיות היא לא
טורחת להגיע. כשנדרשנו לעזור לסבתא לפני מותה, סירבה לסייע.
כשם שאני שונא את הדודה אהובה, כך אני שונא את הווספה. אך אסור
שאיש ידע על שנאתי זו לווספה.  
כל הווספות האחרות הוחלפו כבר מזמן ברכבים קוריאנים קטנים. גם
"אהובה" הייתה צריכה להיות מוחלפת, אבל מפקד המרחב החליט
להקפיא את החלפת הווספה שלי בעקבות "הפרשה". סוג של עונש שכזה.
אז אני ממתין בסבלנות עד שישנה דעתו או עד שיתחלף. אבל ככל
שיתחזק הרושם שאני אוהב את הווספה, כך יש סיכוי שיתקרב מועד
החלפתה. רצוי שמועד זה יהיה קרוב ככל הניתן שהרי, אף שוטר, לא
כל שכן בלש משטרתי, צריך להתנייד על גבי וספה. אתה חשוף בה
לרוח ולגשם וכל מפגע פעוט יכול לגרום לך להימרח על הכביש כפי
שנוכחתי היום. אבל כאשר אתה בלש משטרתי בדרגה זוטרה, כושר
המיקוח שלך הוא אפסי. במקרה שלי הוא אפילו נמוך יותר שהרי כמעט
גורשתי מהמשטרה.
כן, אותה "פרשה" אומללה. לו רק ניתן היה להחזיר את מחוגי הזמן
לאחור ולמנוע התרחשותה. לו הרצח המחריד של אותו עורך דין
מפורסם לא היה קורה, ואילולי היו מתגלים שרידי גופתו במערבל
בטון באתר בניה שבגזרה שלי, ואילו לא היה המפכ"ל מתחייב
בתקשורת שהמשטרה תעשה כל שביכולתה כדי לתפוס הרוצחים, והכי
חשוב, לו אני, בלש טירון, לא הייתי מפר את הכללים הבסיסיים של
שימור זירת אירוע ומאפשר לכל הסקרנים להציץ לתוך המערבל ואגב
כך למחוק את טביעות הרגל שהשאירו הרוצחים ליד המערבל. כן, אני
אשם בכך שהרוצחים לא נתפסו והמשטרה ספגה בעקבות זאת מטחים של
לעג וביקורת. אני יודע שאני אשם וכל המשטרה יודעת. ואם כבר, אז
הלוואי שסיפור מחדלי לא היה דולף לתקשורת (למרות שזוהיתי שם רק
באות הראשונה של שמי), והלוואי שפקד שובל לא היה מרתק אותי
למשרד שבוע ומונע ממני לצאת לשטח. חשתי אז כמצורע והייתי
מנודה. איש בבניין לא רצה לדבר איתי. כעבור שבוע נקראתי למפקד
המרחב שהודיע לי כי החליט להשעותני לשלושה שבועות שבהם אשב
בבית ואחשוב היכן טעיתי. פקד שובל שעמד לידו הוסיף כי הייתי
"ככה קרוב" לפיטורין, הרים שתי אצבעות צמודות מול פניי והזהיר
אותי שכל טעות או הסתבכות קטנה בעתיד תוביל לפיטוריי המיידיים.
תחושת ההשפלה והבושה שהייתה מנת חלקי באותה פגישה, נותרה צרובה
בתודעתי מאז. מאז ועד הבוקר. אולי היה זה מצב הרוח הטוב שלי
הבוקר שגרם לי לשכוח באיזה מצב עדין אני נמצא ולעשות שטות.
בתקופת ההשעיה  הייתי אמור לשבת בבית שלושה שבועות, לטפס על
הקירות ולהיות אומלל. בפועל, בדיוק אז החלה התקופה המאושרת
בחיי.
לבלש משטרתי אין זמן לחיים פרטיים. העבודה תובענית והבחורות
שאותן הוא מכיר במהלך היום, אינן מהסוג שאדם מהוגן ירצה לחלוק
איתן את חייו. כרווק צעיר, לא נתתי לכך להפריע לי. קיוויתי
להתקדם בעתיד לתפקיד נוח שיאפשר לי לנהל חיים רגועים יותר,
לפתח חיי חברה ובמסגרת זו גם להכיר בחורות שמביניהן אבחר את
המתאימה לי ביותר. נכון שבגילי להוריי כבר היה ילד, אך אני
דאגתי להרגיע אותם ואותי שכיום הזמנים שונים. ובכל זאת, להיות
לבד בעיר זרה אינה חוויה נעימה. לכן היכרותי עם קרן הייתה
משמעותית כל כך.
עד עכשיו אני נהנה להיזכר בפגישתנו הראשונה. רומנטיקה לא הייתה
שם. לא שפת ים בשעת שקיעה וגם לא שדה פרחים. פשוט, ארון הלחמים
במכולת של הרצל ושתי ידיים מושטות בו זמנית לעבר הלחמנייה
האחרונה שנותרה בו. מבטי שהיה ממוקד בלחמנייה החל לנוע מכף היד
הזרה, לאורך הזרוע, לכתף ומשם אל הפה הצוחק והפנים המאירות.
ראיתי שפתיים מבהיקות באדום לוהט ועיניים כהות זוהרות על רקע
גון פניה הבהיר. שערה גילה עצמאות ולא היה מסוג האטריות
האחידות שדוגמניות מתהדרות בהן. היא לא הייתה יפה במיוחד, היא
לא הייתה גבוהה במיוחד , היא לא הייתה דשנה במיוחד. היא הייתה
מתוקה. מאוד. כל כך מתוקה עד שהמשכתי לגעת בלחמנייה בזמן שהיא
מיהרה להסיג ידה לאחור. התעשתי וגמגמתי התנצלות. היא צחקקה
והציעה לי לקחת את הלחמנייה. סירבתי והתעקשתי גם כשאמרה שזה
בסדר. היא הנידה בכתפיה, הודתה לי וניגשה עם הלחמנייה להרצל
שעמד ליד הקופה. במקום ללכת אחריה נשארתי להיאבק עם ארגז קרטון
בניסיון להוציא מתוכו שקית שוקו. עד שהגעתי לקופה היא כבר
נעלמה.
כמו כל בעלי המכולות, גם הרצל היה מקור מידע. הכול עבר דרכו
וכלום לא נעלם מעינו. ואם נעלם, היה מי שטרח לעדכנו. לפיכך היה
לי ברור שהרצל יידע לספק פרטים אודותיה. הרצל לא אכזב, גילה לי
כי שמה קרן, ומבלי שנשאל הוסיף כי היא עובדת בבנק. היה זה
בוקרו של היום הראשון לחופשת ההשעיה שנכפתה עלי.  למחרת הגעתי
למכולת באותה שעת בוקר ולשמחתי ראיתי את קרן ליד הקופה אוחזת
בלחמנייה. החלפנו חיוכים וכשיצאה מיהרתי לצאת אחריה. קראתי
בשמה והיא הסתובבה מופתעת. מבלי שנשאלתי אמרתי לה את שמי
ושאלתי אם תסכים לפוגשני בערב בבית קפה. היא סירבה בנימוס. כך
היה גם למחרת בבוקר. שוב החלפנו חיוכים ושוב היא סירבה להצעתי.
הפעם, נכנסתי בחזרה למכולת. הרצל עמד משועמם ליד הקופה. מלבדנו
לא היה איש במכולת. החלטתי לשאול בעצתו של הרצל. עד אז היחסים
ביני לבין הרצל לא חרגו מהנהוג ביחסי זבן - לקוח, כלומר "שלום"
בכניסה וברכת "שיהיה לך יום טוב" ביציאה. אבל כתושב חדש בעיר
זרה היה הרצל המבוגר היחיד איתו יכולתי להתייעץ בסוגיה עדינה
שכזו. לכן העזתי וביקשתי רשותו של הרצל להיוועץ עמו בנושא
אישי. הרצל נענה בשמחה והציע לי להשתמש בפרח. מניסיונו, כך
אמר, ורד אדום לעולם אינו מכזיב. רק לאחר זמן נודע לי שניסיון
החיים של הרצל הוא דווקא בינו לבינו ולא בינו לבינה, אך אין
לכך כל חשיבות מאחר ועצתו התבררה כמועילה. מסתבר שאכן ורד אדום
בודד יכול להמס כל התנגדות נשית. למחרת בבוקר הושט הורד וכבר
בערבו של אותו היום, קרן ואני ישבנו סביב שולחן דל קוטר בבית
הקפה השכונתי. היא סיפרה על עבודתה ככספרית בבנק ואני תיארתי
את עבודתי במשטרה. קרן עיוותה פניה אך אני מיהרתי לציין את
נקודות הזכות  שיכולתי למצוא בתפקידי: כבלש איני צריך ללבוש
מדי שוטר וגם הווספה שברשותי אינה נושאת זיהוי משטרתי חיצוני.
בעקבות הפגישה הראשונה באה פגישה שנייה ולאחריה שלישית. פגישה
רדפה פגישה והנה הפכנו לחברים. בכל ערב מהלך חופשת ההשעיה
נפגשנו, כל פעם במקום אחר, ואני חשתי כמצוי על ענן ברקיע
השביעי. בשבוע השני כבר הייתי מאוהב. שבוע אחר כך גילתה לי קרן
כי היא שותפה נאמנה לתחושותיי.
חיש מהר הסתיימה לה חופשת ההשעיה ועם חזרתי לעבודה היה עלי
להשפיל מבט כלפי הממונים, להצהיר שלמדתי הלקח וכי חשבתי במשך
כל מהלך חופשת ההשעיה כיצד אוכל לשפר תפקודי בעתיד. אף מילה על
האושר הסוחף שהיה מנת חלקי בחופשה הנהדרת שנכפתה עלי. למרות
החזרה לסדר היום העמוס של בלש משטרתי, הצלחתי למצוא מעט זמן
פנוי ולהיפגש עם קרן בכל יומיים שלושה. הפרידות בסיום כל ערב
משותף הפכו להיות קשות יותר ויותר. לפני זמן לא רב בשלה בי
ההכרה כי קרן היא האישה המתאימה להיות אשתי. שאלת הדרך הראויה
להציע לקרן נישואין, החלה להטרידני יותר ויותר.
ארבעה חודשים חלפו מאז חזרתי לעבודה בתום חופשת ההשעיה,
והחיפוש אחר דרך ייחודית להציע נישואין לקרן החל מנקר במוחי
יותר ויותר. אימי סיפרה לי שאבי שאל אותה כבדרך אגב אם תרצה
להתחתן איתו וזאת בזמן שישבו במועדון השק"מ בבסיס בו שירתו.
דודה אהובה רטנה לעתים קרובות על שבעלה לא גילה יוזמה והצעת
הנישואין שקיבלה לא לוותה בתקיעת שופרות או במטח זיקוקים.
המסכן פשוט הציע לה נישואין בגלויה ששלח לה בהיותו מגויס
במלחמת ששת הימים. מאז השתנתה האופנה גם בתחום זה. לעתים
קרובות מתפרסמות בעיתון ידיעות על מאושרת שראתה הצעת נישואין
על גבי כרזה מוטסת בשמיים, או על אחרת שהופתעה לקבל הצעת
נישואין בהפסקת משחק כדורסל אל מול עיני אלפי צופים צוהלים, או
על בחור שהציע נישואין כשלהקת כנרים חורקת מאחוריו ועוד
רעיונות שונים ומשונים. הבנתי כי בחור המסתפק בשאלת "התינשאי
לי" ואפילו יכרע ברך, נתפס כטיפוס ארכאי ומיושן. וכי איזו
בחורה תרצה להינשא לאחד שכזה? אם בתחילה לא נתתי לעניין זה
להטרידני במהלך העבודה הרי שבחלוף הזמן תפס הנושא חלק הולך
וגובר מתשומת לבי גם בשעות העבודה.
כנראה שהנושא העסיק את מחשבתי גם הבוקר, עת רכבתי על "אהובה"
בדרכי מהמכולת למטה המרחב לקראת תחילתו של עוד יום עבודה
שיגרתי. לו הייתי מרוכז, סביר שלא הייתי מתנגש באותו פח אשפה
ירוק שניצב לו בצד הכביש בהמתנה לרכב פינוי האשפה. שנינו, גם
הפח וגם אני, נפלנו על הכביש. תכולת הפח התפזרה על הכביש ואני
ללא "אהובה" גלשתי דרך האשפה כגולש גלים בתחילתו של גל. למזלי
מהירות נסיעתי בזמן התאונה הייתה נמוכה. גם תכולתו החמוצה של
הפח ריפדה את מגעי עם הכביש. חוץ משריטות בכפות הידיים
ובברכיים לא נגרם לי נזק של ממש. גם "אהובה" לא ניזוקה. רק
כשהגעתי לעבודה, היפנו את תשומת ליבי לכך שמכנסיי קרועים באזור
הברכיים. פקד שובל הסתכל על מצבי בתערובת של זלזול ורחמים ושאל
לשלומי. למרות שהשבתי כי אני בסדר הוא הבהיר חד משמעית שבלש לא
יכול לעבוד עם ברכיים מדממות ומכנסיים קרועים ושלח אותי הביתה
להתנקות ולהחליף בגדים. לקחתי את הקסדה ויצאתי לחניון האופניים
שם עמדה "אהובה" בבדידות זוהרת. "זוהרת" אולי אינה המילה
המתאימה נוכח שיירי האשפה שהשתלשלו מצידה השמאלי ושאותם לא
טרחתי לסלק. חבשתי את הקסדה, התיישבתי על המושב הקשה ואז הבזיק
במוחי הרעיון.
סניף הבנק בו עובדת קרן נמצא על מסלול נסיעתי הביתה. קרן עובדת
ככספרית שתפקידה לתת ולקבל כספים. אני עובד כבלש שתפקידו לתפוס
פושעים. אם כך, מה מתאים יותר מכך שאתייצב מול קרן, כשקסדה
לראשי ואני מושיט לה פתק כאחד השודדים, אלא שבפתק תירשם הצעת
נישואין? אין ספק שהרעיון מקורי. לא זכור לי ששמעתי על הצעת
נישואין דומה. אכן, רעיון ששנינו נשמח לספר עליו לילדינו.
ממילא אני עובר ליד הבנק, אכנס, אציע נישואין, אסע לביתי
להחליף בגדים ואחזור לעבודה. הייתי מרוצה מניצול יעיל של הזמן
וההזדמנות. משפט שגור בפיו של מפקד המרחב: "נותנים לך לימון,
עשה ממנו לימונדה". השאירו את הווספה ברשותי? הרי שיש לי קסדה.
אז מדוע לא לנצל אותה גם לצורך הצעת נישואין?
מיהרתי לרשום על דף שתלשתי מפנקסי את המילים "התינשאי לי".
תחבתי את הפתק לכיס חולצתי, חבשתי הקסדה והתחלתי בנסיעה לבנק.
הייתה זו שעה נוחה לנסיעה. התנועה בעיקרה נעה בכיוון הנגדי.
אוטובוסים מעשנים נסעו בנתיב השמור להם. מצב רוחי היה מרומם
והתאונה הקלה שעברתי אך לפני שעה קלה, כמו נשכחה לחלוטין ממני.
ככל שקרבתי לבנק כך גברה התרגשותי. הרי, כמה פעמים בימי חייו
ניצב אדם בפני הצעת נישואין? חשתי את לבי הולם בחוזקה עת ירדתי
מהווספה ליד הבנק. השענתי את הווספה על פח אשפה מתכתי העומד על
רגל אחת וחשתי כי פניי בוערות מהתרגשות. עליתי במדרגות
המובילות לסניף ונכנסתי לתוכו כשהקסדה לראשי. קרן ישבה מאחורי
הדלפק שמול הכניסה. לפניה היה תור קטן. שניים שלושה אנשים, לא
יותר. אחד מהם, כנראה שליח, חבש גם הוא קסדה לראשו. נעמדתי
בסוף התור. קרן עבדה במהירות וביעילות. חיש קל סיימה לטפל
בשליח ובאדם נוסף. הלקוח שלפני רכן מעליה והיא ריכזה את מבטה
לעבר צג המחשב שמולה. הכספרים שעבדו משני צידיה של קרן עבדו
ביעילות דומה. למרות תנועת הלקוחות נשמר השקט בסניף. גם צלצולי
הטלפון היו חרישיים יחסית לקולם הצורמני במטה המרחב. הדלפק היה
גבוה ולכן סברתי שאין טעם בכריעת ברך בזמן הושטת הפתק לקרן.
תהיתי מה תהיה תגובתה הראשונית. לא היה לי ספק באהבתה ובתשובתה
החיובית. אך מאחר ומעולם לא ביקרתיה בבנק, ודאי שתופתע
מנוכחותי במיוחד בשעה זו בה אני אמור לפטרל בגזרה שבאחריותי
המצויה בצידה האחר של העיר. האם תזנק מעל הדלפק ותחבקני? האם
תגיב בביישנות מאופקת? ואיך יגיבו חבריה לסניף כשיבינו את גודל
הרגע? בדמיוני ראיתי את מנהל הסניף, בחור ממושקף ומעונב, יוצא
ממשרד הזכוכית שלו עם בקבוק יין נתזים ששלף מאחת מחבילות השי
הנראות מאחוריו ופקידים ולקוחות כאחד, מרימים כוסית לחיינו
המשותפים.
"כן, אדוני".
זוהי קרן הקוראת לעברי. מרוב מחשבות לא שמתי לב שהלקוח שלפני
סיים והלך, וקרן ממתינה שאתקרב לעברה. בלעתי רוק, נשמתי עמוקות
ופסעתי שתי פסיעות עד לדלפק.
"במה אוכל לעזור?"
אין ספק שקרן לא מזהה אותי. אכן, הקסדה ממלאת את חלקה ביצירת
גורם ההפתעה.
הושטתי יד לכיוון כיס חולצתי ושלפתי משם את הפתק. הגשתי את
הפתק לקרן ובאופן לא רצוני גופי נדרך למקרה שתחליט לזנק לעברי
מעל הדלפק ולחבקני.
קרן נטלה את הפתק, פתחה אותו ואימצה את עיניה לקרוא את הכתוב
בו. דימיתי שהיא מתקשה בקריאתו ולפיכך סברתי שמן הראוי שאציע
לה סיוע בקריאתו אך מיד פסלתי הרעיון. עלי לתת לה להתרכז
ברגעים חשובים שכאלה בהם היא מחשבת תגובתה.
נדמה היה לי שקרן מחווירה קלות. ראיתי זאת כתגובה טבעית
להתרגשות האוחזת בה. לפתע קמה ממקומה. סברתי שהנה היא עושה
דרכה לכיווני מסביב לדלפק, אך להפתעתי הרבה נעצרה קרן ליד כספר
מבוגר יותר שישב לידה והציגה בפניו את הפתק. המבוגר עיין בפתק
והמהם דבר מה מתחת לשפמו. קרן שבה למקומה, פתחה את המגירה
שמימינה ושלפה משם את כל השטרות שהיו בה. היא יצרה ערימה אחת
של שטרות ירוקים וערימה שנייה של שטרות צהובים. כל חבילה נכרכה
על ידה בגומייה עבה.
נשימתי נעצרה. ברכי החלו לרעוד. לתגובה שכזו לא ציפיתי.
פתחתי את פי כדי להסביר לקרן מה הייתה כוונתי אך שום קול לא
יצא מגרוני. לפיכך הרמתי יד רועדת והצבעתי על הפתק בתקווה שקרן
תשוב ותקרא את הרשום בו. בתגובה לקחה קרן את הפתק, צירפה אותו
לערימת השטרות הצהובים ומסרה לי את שתי החבילות.
לא הבנתי דבר. האם קרן דוחה את הצעת הנישואין שלי? ואם כך,
מדוע אינה אומרת זאת במפורש? מדוע היא שותקת? וגם אם אינה רוצה
להינשא לי, מדוע היא מוסרת לי חבילות כסף?
חשתי אי נעימות גוברת והולכת. מצד אחד, רציתי להסיר את הקסדה
ולשאול את קרן מה קורה לה. מצד שני, הקסדה היא המסתור היחידי
שיש לי מפני הבושה. הרי ברור שדחיית הצעת נישואין היא מצב
מבייש ומביך עד מאוד למציע.
לא ראיתי כל ברירה אחרת ולפיכך נטלתי את הפתק וערימת המזומנים
שמתחתיו ובלי אומר יצאתי מהבנק. שתי זרועות הדלת האוטומטית
נסגרו אחרי באיושה קלה כמו לוחשים לי שיותר לא אראה את קרן.
הרגשתי קטן ועלוב. רציתי לבכות אך חשתי שאין זה המקום המתאים
לכך. נשמתי עמוקות וירדתי במדרגות לעבר הווספה.  הפרדתי את
הפתק מהשטרות. תחבתי הפתק לכיס מכנסיי, את השטרות השלכתי לפח
עליו נשענה הווספה. עליתי על הווספה ונסעתי לכיוון ביתי. כעבור
רחוב או שניים נאלצתי לעצור. הדמעות שהציפו את עיניי מנעו ממני
לראות את הדרך. הורדתי הקסדה וניגבתי בשרוול חולצתי את הדמעות
שזלגו במורד לחיי. לבסוף נשמתי עמוקות והמשכתי בנסיעה הביתה.
ידעתי שייקח לי זמן רב להתאושש מהמשבר.
כשהגעתי לדירה, פשטתי את בגדיי ומיהרתי להתקלח. השריטות בכפות
הידיים ובברכיים צרבו בלהט המים החמים. האדים הכבדים שהצטברו
בחדר המקלחת הקטנטן כמו פתחו מחדש את צינור הדמעות. שוב בכיתי
והודיתי לאל שאיש לא יכול לראותני בשעה קשה זו. הבכי הקל במקצת
על המועקה שכה הכבידה עלי. לאחר שסיימתי להתנגב הוצאתי מהארון
חולצה מקומטת ומכנסיים והתלבשתי באיטיות. את הבגדים שלבשתי
בבוקר לא רציתי לשמור ברשותי. המכנסיים הרי היו קרועים בברכיים
והחולצה תזכיר לי תמיד את הסיבה לדמעות הרבות שנספגו בה אותו
בוקר. אין ספק שדין החולצה והמכנסיים להיזרק לאשפה. תחבתי ידי
לכיס החולצה ומשלא נמצא בהם כלום, השלכתי החולצה לפח. בכיס
המכנסיים חשו אצבעותיי בדף נייר מקופל. שלפתי אותו ופרשתי אותו
לרווחה. היה זה הפתק שהגשתי לקרן. הסתכלתי בפעם האחרונה במילים
"התינשאי לי" שרשמתי בביטחון כה רב שעתיים קודם. רק שעתיים
חלפו מאז וכל עולמי השתנה. בלא כל סיבה העפתי מבט באחורי הפתק
ואז הבנתי הכל.
אתמול נדרשו כל בלשי המרחב ליטול חלק ביום עיון מחוזי. בחלקו
הראשון של יום העיון עדיין שמרתי על צלילות מחשבה. בחלקו השני,
לאחר ארוחת הצהריים, ריחפו מחשבותיי לעבר קרן. אחת מהרצאות
הבוקר עסקה במאפייני מקרי השוד שאירעו במחוז בשנה האחרונה.
רשמתי לעצמי בפנקס מספר נקודות תחת כותרת מודגשת בקו: שוד.
הבוקר רשמתי מצידו השני של הפתק את הצעת הנישואין. קרן קראה את
הצד הלא נכון של הפתק!
"רגע, רגע" אמרתי לעצמי. "אם חבשתי קסדה לראשי, בהחלט יתכן
שקרן כלל לא זיהתה אותי. ואם כך, כלום לא אבוד. למעשה, מבחינתה
של קרן הייתה אפיזודה לא נעימה בעבודה היום וזה הכל". הייתי
המום מעוצמת הגילוי. השלכתי גם את המכנסיים לאשפה ומיהרתי לצאת
מהבית בדרך חזרה לעבודה. איזה פער היה בין מצב רוחי השפוף
בכניסה לבית לבין מצב הרוח המרומם ביציאה מהבית.
כשנכנסתי בפעם השנייה אותו יום למטה המרחב, הודיעה לי מזכירת
משרד הבלשים כי פקד שובל מבקש שאכנס אליו בסוף היום. הערכתי
אותה מאוד כי תמיד הצליחה לבצע כמה פעולות בעת ובעונה אחת: גם
לדבר בטלפון, גם ללעוס מסטיק בקולי קולות, גם לשייף את ציפורני
ידיה וגם לנהל משרד ביד רמה. "מה הוא רוצה הפעם?" שאלתי אך היא
כבר הייתה עסוקה במענה לשיחת טלפון נכנסת.
קיוויתי שהתאונה הקלה עם הווספה הבוקר לא תהווה עילה לפיטוריי.
"אחרי כל מה שעברתי היום, מה עוד יכול להיות?" תמהתי ביני לבין
עצמי. היו לי אי אלו עניינים לסדר בבניין ולכן נשארתי בו עד
סוף היום. בשעה היעודה עליתי לקומה השנייה ונעמדתי מול דלת
משרדו של פקד שובל. בלעתי רוק ונקשתי על הדלת. למשמע "כן" קצר
רוח שלו, נכנסתי פנימה. פקד שובל העיף מבט קצר לעברי, מן הסתם
שמח לראות שמילאתי אחר הוראתו והחלפתי בגדים. ללא שהיות הוא
שלף דף נייר מתוך מגש הדואר שעמד בפינת שולחנו, והניחו לפני.
עוד לפני שהספקתי לעיין בדף, החל פקד שובל לירות מפיו צרורות
בקצב:
"יש כאן דיווח על מקרה מוזר מאוד. הבוקר היה שוד בסניף הבנק
באלנבי. שיטת הביצוע עם פתק אלא שהפעם השודד זרק את כל הכסף
לפח האשפה שליד הבנק וברח. אם כך למה לשדוד? מקרה מוזר כבר
אמרתי? אני רוצה שממחר בבוקר תקבל אחריות על הגזרה הזו. תפעל
שם במעגלי בילוש וסיור כמקובל. בגלל שזו גזרה חמה תגיש לי דו"ח
מצב בכל יום ראשון בבוקר. ברור?!".
נשמתי כמעט פרחה. הצלחתי לומר "ברור" בקול רגיל ופניתי לצאת
מהחדר.
פקד שובל כחכח בגרונו והמשיך:"ויש עוד עניין אחד. הווספה שלך?
מפקד המרחב החליט שביום ראשון אתה מחזיר אותה למחלקת תחבורה
ומקבל במקומה רכב רגיל. ברור?!".
הודיתי לו תוך שאני מסתיר חיוך קטן ויצאתי. מחוץ למשרד הייתה
המולה קטנה. המזכירה שברה ציפורן. עמל של חודש שלם ירד לטמיון.
לפחות צרה אחת נחסכה ממני היום.
וקרן? בפגישתנו הקרובה אשאל אותה אם תסכים להינשא לי. כך,
באופן הפשוט ביותר.



הדחף להציע נישואין בצורה מקורית ויוצאת דופן, יכול לפעמים
להסתיים לא בצורה לה קיוו.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
גם לי יש משברים
לפעמים


גרפומן הסלוגנים
ברגע של משבר


תרומה לבמה




בבמה מאז 17/11/15 5:51
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
מיקי אלטמן

© 1998-2017 זכויות שמורות לבמה חדשה