חתול רעב אחד
התייחס למצבו המיוחד
וכך אמר הוא לי
בקול יללני:

"פעם הייתי מלך הפחים
מטפס, פותח,מוצא מצרכים.
מרוצה ושבע הייתי ברחוב צועד
ואף חתול בי לא היה מורד.

עכשיו כל אזור הפחים תפוס
זקנים וצעירים עושים שם חיפוש.
בתוך כל פח הם עושים "ניקוי" יסודי
מצב כזה לא ראיתי מעודי.

מאזור הפחים אותי (!) הם מגרשים
ולי נשארים, במקרה הטוב, רק שיירים.
הלב כואב הבטן צובטת
ולכיווני אף חתולה כבר לא מסתכלת.

איפה הם הימים הטובים של פעם
כשכל פח היה ארמון של טעם?"
יכולתי לראות דמעות בעיניו
ואז התרחק וקיפל הזנב.