שתי פגישות

פרק ראשון: רן
כל הלילה הסתובבתי מצד לצד במיטה. אם בכל זאת נרדמתי, הרי שהיה
זה לזמן קצר בלבד. בטוח שרוב שעות הלילה לא עצמתי עין. כנראה
מהתרגשות.
אמנם הייתי כבר בראיון מקדים, אך מחר זהו השלב הקובע. הדבר
האמתי שיקבע אם אתקבל לעבודה. ניסיתי לדמיין לעצמי סיטואציות
שאולי יהיו בראיון מחר. האם יוגש לי שאלון כתוב ואצטרך לענות
בתוך זמן קצוב? האם אני בכלל זוכר את הפרטים? הרי חלפו כבר כמה
חודשים מאז סיום הלימודים, ולא כל מה שידעתי ערב מבחן
באוניברסיטה נשאר עדיין בזיכרוני. ואולי בכלל יהיה רק ראיון
בע"פ? ואם כך, מה אשאל? גלגלתי בראשי מגוון אפשרויות כמו גם
תשובות אפשריות. שמי רן. רן דובנוב. לא, אין קשר לרחוב. רווק.
בן 27. בוגר לימודי משפטים באוניברסיטת ת"א, המחזור שהסתיים
לפני ארבעה חודשים. במהלך הלימודים בחרתי בעיקר קורסים בתחום
המשפט המנהלי. אני מעוניין להשתלב בעבודה במחלקה המשפטית שלכם.
כן, לקחתי קורס גם בדיני ישויות מוניציפליות. אולי כדאי גם
שאשלב גם מעט חנופה כמו, שמעתי רבות וטובות עליכם ואשמח להשתלב
בעבודה אצלכם , ללמוד מכם ולתרום לכם. הלימודים באוניברסיטה
היו ברמה גבוהה מאוד וממוצע ציוני הוא בחציון העליון מבין כל
הבוגרים. וכך המשכתי עד שהאור הבוקע מבעד לחרכי התריס לימד
אותי שהבוקר הגיע.
בשבע בדיוק השתקתי את השעון המעורר ויצאתי מהמיטה החמימה. צעד
וחצי ואני בהיכל רחצה. המדובר בכוך ובו כיור קטן ולצידו מקלחת
התואמת מידותיי הכחושות. אדם רחב מעט יותר ממני יתקשה לעשות
שימוש כלשהו בחלל זה. אם חשקה נפשי להתרווח, תמיד אוכל לעבור
לחדר השירותים הסמוך אשר משום מה, נבנה במידות גדולות למעלה מן
הנדרש. אך מה לי כי אתלונן. מיקום טוב יותר במחיר הוגן הרי לא
אמצא.
צחצוח שיניים ושטיפת פנים ואני שוב ליד מיטתי תוהה איזה בגדים
ללבוש. אין להקל ראש בסוגיה (עורכי דין נוטים לתבל דבריהם
במילה זו ועלי לתרגל זאת). ג'ינס וטריקו לא משדרים את הרצינות
המצופה מהמעוניין לקבל עבודה במחלקה משפטית. חולצה לבנה, עניבה
וג'קט היו מתאימים לראיון במשרד עו"ד מפונפן בתל אביב ולא
במשרדי מועצה אזורית שיושביה חקלאים. אם כך, צריך למצוא משהו
בין שתי הקיצונויות הללו. אכן סוגיה (טוב מאוד...). לבסוף
מצאתי כי מכנסיים שחורות וחולצה אפורה ששרווליה יקופלו עד
למרפק יהיו התלבושת המתאימה למקום ולתפקיד. כזו שמצויה בתווך
בין שתי אפשרויות הלבוש הקיצוניות.
מתחת לשולחן המטבח מצאתי את זוג הנעליים השחורות שחיפשתי. כוס
קפה ופרוסת לחם בריבה והנה אני כבר ממתין בתחנת האוטובוס שמול
ביתי. זהו אחד הפינוקים השמורים למגורים במרכז העיר. אין צורך
להרחיק כדי למצוא את האוטובוס ליעד. רובם עוברים ברחוב שלי ואל
אלו שלא, ניתן להגיע בהליכה קצרה. במקרה זה הפינוק אמתי. שלושה
צעדים מימין ליציאה מחצר הבית ניצבת התחנה בה יעצור מיד
האוטובוס העובר דרך המועצה האזורית. לכן העבודה במשרדי המועצה
האזורית קוסמת לי כל כך. במקום להתנהל בכל בוקר בפקקי הענק
בואך תל אביב, במקום להמתין בייאוש בשעת לילה מאוחרת לרכבת מתל
אביב, הנה כאן ישנו אוטובוס זמין וקרוב שבזמן קצר יביאני מהבית
למועצה ובחזרה. כמה טוב. רק שהראיון יעבור בשלום ואקבל העבודה.
צריך לחשוב חיובי כך למדתי. אם אחשוב טוב יהיה טוב. רגע, זה
שלי או מאיזה סטיקר שראיתי פעם? לא זוכר. הו, הנה האוטובוס.
בתוך זמן קצר משתנה הנוף. מבתים משותפים מאובקים משהו לשדות
מוריקים. עירי, שהייתה פעם עיירה ולפני כן כפר, גדלה והתפתחה
ומשמשת היום כעיר מחוז לכפרים שבסביבתה. אלו נותרו איים של
רוגע, שלווה ועושר. כזה הוא גם הכפר שדרכו עובר האוטובוס.
ממרום מושבי באוטובוס ניתן להשקיף אל מעבר לחומות התוחמות בתי
פאר. פה ושם לאורך הרחוב המנומנם ניצב לו בית ישן שגגו מתפורר
והעשב הגבוה הצומח בחצרו ללא הפרעה מכסה את שנותר ממבני המשק
המטים ליפול.
מרחוק ניתן להבחין בין השדות בבניין המועצה האזורית. הבניין
עצמו רגיל אך בצמוד אליו נבנה אולם מופעים גדול שצורתו דומה
לפסנתר כנף ענק. מראהו המיוחד של אולם המופעים לוכד את העין על
רקע הנוף השטוח. אחת מפינותיו הרבועות של הפסנתר הוא בניין
המועצה.
בתחנה יורדים עמי עוד שני אנשים. איש מהם לא חשוד כעורך דין
לפי מראה לבושם. כל אחד מהם אוחז בידו מעטפה גדולה כרסתנית. מן
הסתם שליחים שבאו להגיש הצעות למכרזי המועצה.
ההליכה בנעליים השחורות אינה נוחה במיוחד. נעלי התעמלות היו
נוחות מהן אך לא מתאימות לראיון חשוב כמו זה שבפניי. הדרך
המובילה לבניין המועצה עשויה כורכר כבוש. אני צועד בזהירות כדי
ששרידיו הצהובים של הכורכר לא יתיישבו על גג נעליי. נעליים לא
מצוחצחות מתאימות יותר לקבצן מאשר לבוגר צעיר של לימודי משפטים
באוניברסיטה יוקרתית המעוניין להתקבל לעבודה. לכן אני מקפיד
לצעוד לאט, להרים הרגליים ולא לגרור ומעיף מבט דואג ובוחן כלפי
מטה. סוף סוף מסתיימת לה דרך האספלט ומתחיל שביל מרוצף עד לפתח
הבניין. אני עוצר ומחכך קלות את נעליי באחורי המכנס. ניעור קל
של אחורי המכנס ואין כל זכר לצעדת הכורכר.
הכניסה לבניין המועצה מפתיעה. השקט מכה בכל הנכנס דרך דלת
הזכוכית. ברחבת הכניסה תצוגת פסלים דוממת. השומר היושב בדלפק
המודיעין, נותן הוראות הכוונה ברורות. למעשה אני שואל על משרד
מנכ"ל המועצה והוא מכוון אותי ללשכת מנכ"ל המועצה שבקומה מעל.
עם כל מדרגה שאני מטפס, גוברת בהתאם גם התרגשותי. קצב פעימות
הלב מואץ. זיעה קלה על המצח ובבית השחי. הנה הקומה השנייה
ובסופה דלת עץ גדולה ולצידה שלט מאיר עיניים "מועצה אזורית קסם
השרון - לשכת מנכ"ל". לפני הדלת דלפק בו יושבת מזכירה. בקול
דקיק היא מוודאת את שמי ומורה לי לשבת בפינת ההמתנה. כדי להקל
על הממתינים הוצבה ויטרינה מול הממתינים ובתוכה מזכרות שונות
שנתקבלו מעיירות גרמניות המצויות בברית ערים תאומות עם מועצת
קסם השרון. צלחות וגביעים, תעודות ממוסגרות ותמונות נוף גרמני
כולם מוחזקים מאחורי דופן זכוכית. כמו אומרים: אמנם אנו מועצה
כפרית אך גם אנשי העולם הגדול.
בינתיים הגיע בחור צעיר נוסף שהופנה ע"י המזכירה הצייצנית לשבת
בפינתי. דקה או שתיים אחריו התיישבה בדומיה בחורה במושב הפנוי
האחרון. הבחור עלעל ביומנו. הבחורה חיטטה בתיקה. בין שלושתנו
לא נוצר קשר עין. איש מאיתנו לא ניסה לפתוח בשיחה. ברור היה
ששלושתנו הגענו לאותה המטרה בדיוק. שלושה קופצים על מקום פנוי
אחד. דקה או שתיים חולפות ומאי שם מגיחה אישה ומניחה על שולחן
הברזל שמולנו בקבוק מים ועמוד כוסות חד פעמיות. "זה בשבילכם"
אמרה וכמו רמזה לנו שהמתנה ממושכת צפויה לנו. בקבוק המים נותר
סגור עובדה שרק הגבירה המתח שהיה ממילא באוויר. המזכירה
הצייצנית שמה קץ למצב בכך שקראה בשמי מיד לאחר שהניחה את
שפופרת הטלפון במקומה.
ככל שקרבתי לעבר הדלת נדמתה היא כגדלה לממדי ענק או שמא אני
חשתי כקטן והולך. נקשתי קלות על הדלת וקול נשי קרא לי מאחוריה
להיכנס. לקחתי נשימה ארוכה ונכנסתי פנימה.
משני צידי שולחן ארוך ישבו מספר אנשים. בראש השולחן ישב גבר
ממושקף ולפניו על השולחן ניצב שלט מתכת: יוסף כהן, מנכ"ל.
במפתיע לא המנכ"ל החל לדבר אלא אישה לבושה חולצה לבנה שישבה
מצידו השמאלי של השולחן. זיהיתי אותה כאחת משתי הנשים שראיינו
אותי בראיון המוקדם שנערך לי בחדר אחר בבניין לפני שבועיים.
האישה הציגה עצמה כדפי היועצת המשפטית של המועצה. בידיה הצביעה
על מנכ"ל המועצה, על נציג משרד הפנים, על נציגת מחלקת כח אדם
ועל נציג הציבור. כל אחד מהם, זולת המנכ"ל, הניד ראשו בחביבות
לעברי בזמן שהוצג. המנכ"ל שמר על ארשת פנים קפואה. "התכנסנו
כדי להחליט את מי לקבל לעבודה במחלקה המשפטית. לצורך זה נבקש
שתציג את עצמך". פתחתי בציון שמי, גילי, עובדת היותי עו"ד חדש
ועל רצוני לעבוד במסגרת המועצה. נציגת משרד הפנים שאלה היכן
למדתי. נציג הציבור שאל מה רמת הידע שלי במחשבים. היועצת
המשפטית שאלה מה היה ממוצע ציוניי באוניברסיטה. השיחה התנהלה
על מי מנוחות עד שלבסוף המנכ"ל כחכח בגרונו. כל הנוכחים
השתתקו. "אמור לי בחור צעיר" פתח המנכ"ל באופן שאינו מבשר
טובות. "בחור צעיר" בטון הדיבור התקיף בו נקט הוא לשון אחרת
לילד חסר ניסיון. "מדוע אתה מעוניין לעבוד אצלנו?". בלעתי רוק,
חשבתי רגע וסברתי שראוי כי אפשיר את הקרח מולו באמצעות שרבוב
שמץ נחמדות והומור:"למעשה אני שכן שלכם. אני גר ממש לידכם בעיר
הסמוכה". המנכ"ל קטע את דבריי ואמר:"בעצם הקירבה לבית היא
שקורצת לך. אם מסיימים לעבוד בחמש, בחמש ועשרה אתה כבר רוצה
להיות בבית?!". הייתה זו התקפה ישירה. בלעתי רוק וניסיתי לא
להישמע מחוצף בתשובתי: "להיפך, אשקיע כל הנדרש. קירבת מגוריי
רק תסייע. כך אהיה זמין ביותר עבורכם לכל מקרה". ניכר היה
שתשובתי לא הרשימה אותו. "אתה יודע" המשיך המנכ"ל "היו אצלנו
מועמדים ערבים לתפקיד שהציונים שלהם טובים יותר משלך". הייתה
זו אמירה עוקצנית ומכוערת מצידו. לא רק שהאיש קשה, הוא גם
גזען. "אל תיגרר אחריו" אמרתי לעצמי. "יש תלמידים מצטיינים ויש
מצטיינים יותר. חלקם יהודים וחלקם לא". זו התשובה הדיפלומטית
ביותר שיכולתי לגייס. מהרגע בו החל המנכ"ל בשאלותיו, נדם קולם
של שאר המראיינים. ניכר היה כי לא רק עלי הוא מהלך אימים אלא
גם עליהם. לבסוף וידא המנכ"ל שאין לי כל ניסיון קודם בגוף דומה
ומשהנדתי בראשי לשלילה, הוא מיהר לסכם באומרו שיחליטו עוד היום
עם השלמת ראיון כל המועמדים.  הוא אחז בדפים שלפניו, הרימם מעט
ודפק אותם על שולחנו כאילו היה קריין חדשות בטלוויזיה.
יצאתי מהחדר בתחושה רעה. כל ראיון עבודה הוא אירוע מביך כי אתה
נדרש לחשוף עצמך בפני זרים. המנכ"ל הפך אותו לאירוע משפיל.
ניסיתי לנחם את עצמי בכך שחציו הראשון של הראיון היה דווקא
נחמד, אך ללא הועיל. ברור היה שכל הנוכחים מתייראים מפניו של
המנכ"ל ולא יעזו להציג עמדה שונה משלו. הוא אדם קשה, אנטיפת,
איני בטוח שכדאי לי לעבוד תחת אדם רע שכזה, אמרתי לעצמי.
ביורדי במדרגות חוויתי נפילת מתח. תהליך הפוך לזה שחוויתי לפני
שעה עת עליתי במדרגות. למרות זאת, ייקח עוד זמן רב עד שאתאושש
מהמפגש עם היצור המאוס היושב על כורסת המנכ"ל.  מזל שתחנת
האוטובוס לא רחוקה מקצה השביל.
המתנה קצרה והנה אני כבר בפתח העיר. עוד דקה, שתיים אכנס
לדירתי. ארוחת צהריים ואז אנמנם קצת כדי לאסוף כוחות לפגישה
בערב. "יום עמוס" גיחכתי לעצמי "נקווה שהפגישה השנייה תהיה
מוצלחת יותר".


פרק שני: פנינה
לפני הצהריים צלצלה אלי יעל לנייד והודיעה שהצליחה לקשור את
הקצוות והפגישה עם הבחור תוכל להתקיים הערב אצלי. היא דיברה עם
יובל שדיבר עם הבחור. עוד מסרה שהמדובר בעורך דין שווה וזאת
היא יודעת רק כי אחרת לא יכול היה להיות חבר של יובל.
יעל היא חברתי הטובה עוד מימי התיכון העליזים. יובל הוא בעלה.
אני ויעל למדנו באותה כיתה לאורך כל שנות התיכון. חברותנו
נשענה על חלוקת תפקידים ברורה. אני הייתי אחראית על הצד
הלימודי. יעל הייתה אחראית על הצד החברתי. מחברות עם סיכומי
שיעור מסודרים היו בצד שלי. המידע על מיקום המסיבה התורנית
ביום שישי היה בצד שלה. בזמן שאני הייתי מקשיבה ורושמת
בשיעורים, הייתה יעל מחליפה פתקים וטווה קשרים עם מרבית הבנים
בכיתה. לפני מבחן חשוב היינו מכריזות על כינוס חירום בביתי.
יעל ואני הייתי מסתגרות בחדרי והדלת לא הייתה נפתחת עד שהצלחתי
להעביר לה באופן יעיל ותמציתי את עיקרי החומר נשוא הבחינה.
הלימוד האינטנסיבי היה נפסק לזמן קצר רק כשדלת חדרי הייתה
נפתחת ואימי הייתה מכניסה לתוכו מגש עמוס בכריכים. ליעל הייתה
תפישה מצוינת ולא אחת אירע שהייתה מקבלת בבחינה ציון טוב משלי
למרות שיום קודם לא ידעה מימינה ומשמאלה. מישהי אחרת אולי
הייתה נפגעת מכך אך אותי הדבר רק הצחיק.
יעל הייתה חברותית ומקובלת בקרב בני השכבה כולה. היא הייתה
הראשונה להתהדר בחבר צמוד. מדי זמן הייתה מחליטה שהגיע הזמן
להתרענן ומחליפה חבר קיים באחד חדש.
העובדה שלי לא היה חבר כל תקופת התיכון לא פגעה בחברותנו. מדי
פעם ניסתה יעל להכיר לי אחד מחבריה המשומשים אך העסק לא עבד.
או שהוא התייאש או שאני חשתי אבודה. לבקשת יעל התלוויתי אליה
ואל החבר התורן למסיבה. לא הצלחתי להתחבר לאירוע. חשתי כמי
שמהווה נטל על יעל. גורם מעכב ומפריע בהנאתה. בזמן שיעל פיזזה
במסיבותיה, העדפתי לבלות זמני בחברת ספר טוב.
מה גרם לשתי בחורות שונות כל כך להפוך לחברות טובות כל כך?
במבט לאחור נראה לי שדווקא השוני המוחלט בינינו הוא שיצר את
החיבור המופלא המחזיק מעמד עד היום. השלמנו אחת את השנייה. כל
אחת מצאה בחברתה את החסר בה ונמשכה לכך. למרות זאת, הקשר
בינינו לא התבסס על תועלתיות הדדית אלא על הנאה שהפקנו זו
מחברתה של זו. עובדה היא שחברותנו נמשכת גם כעת, הרבה אחרי
הצורך של יעל בלימודי החירום לקראת מבחן.
עם סיום התיכון נפרדו דרכינו, אך לא לחלוטין. יעל הפכה לפקידת
מבצעים בחיל האוויר. אני מש"קית בחיל המודיעין.  שתינו עבדנו
במשמרות אך למרות השירות האינטנסיבי של שתינו, הצלחנו לשמור על
קשר טלפוני ופעמים בודדות אף להיפגש בביתי. מגש הכריכים
שהכניסה אימי לחדר בפגישות אלה, החזיר אותנו באחת לזמנים
אחרים. יעל סיפרה ארוכות על תפקידה המסובך ועל פלירטים עם
טייסים. אני סיפרתי ליעל על הטיפוסים המשונים איתם שירתתי.
בלבי פנימה קינאתי בסיפורי הבנות עם חזרתן מחופשתן על הנאותיהן
עם החבר הפרטי של כל אחת מהן. ערגתי למגע גברי. ללחישה באוזן
שתצמרר את גופי ותרגשהו. רציתי. כה רציתי. אך רצוני זה לא
ניתרגם למעשה מצדי. חשתי מעין מחסום פנימי שמנע ממני נקיטת
יוזמה. רצוני זה היה כה מופנם ולא נקלט אצל אף אחד מהבנים
שסביבי.  
סמוך לאחר השחרור מהצבא נישאה יעל לטייס מהבסיס בו שירתה.
קינאתי בה בחתונתה. כעבור שנתיים נפרדו. גברים המשיכו לרקד
סביב יעל הפרודה ונדמה שלא נותרה לבדה מעולם. אני שקעתי לי
בלימודי הביולוגיה, ספרי הלימוד והניסויים במעבדות. בין חבר
לחבר נקלטה יעל בחברת מִחְזוּר נייר ועשתה שם חייל. במהרה
החלה מתקדמת בסולם התפקידים. ממזכירה הפכה לאחראית תחום ומשם
קצרה הדרך לדרג הניהולי הזוטר בחברה. אני אחזתי בתעודת בוגר
בהצטיינות מטעם אוניברסיטת ת"א ובמאמץ קל מצאתי עבודה
כלבורנטית במעבדה. שיגרת יומי התנהלה על מי מנוחות ואיש לא
יכול היה לדעת כי מתחת למעטה החיצוני הרוגע מבעבעת לבה יצרית
המתקשה לפרוץ. בפני יעל הייתי כספר הפתוח. לא אחת ביקשה רשותי
להכיר לי בנים מתוך המבחר הפרוס בפניה אך הבנתי שמהקולקציה שלה
טוב לא יצא לי. הבחורים שלה לא התאימו לי. לא מצאנו שפה
משותפת. לפיכך די מהר ביקשתי מיעל שתפסיק בניסיונותיה לעזור.
יעל כיבדה את בקשתי המבוישת. "כשאתייאש מניסיונותיי אפנה
לעזרתך" הייתי אומרת לה תוך שאני יודעת עמוק בלבי שאין שום
ניסיונות מצידי.
כעבור זמן הודיעה לי יעל בשמחה שהצליחה למצוא את המוץ מהתבן.
שמו יובל. הם ביחד כבר חמישה חודשים ויעל שוב מאוהבת עד מעל
לראש. יעל ויובל קפצו לביקור קצר בביתי רק כדי להציגו בפני.
יובל התגלה כבחור נחמד העוסק בתחום ההנדסה הרפואית במסגרת
הסניף הישראלי של חברה בינלאומית כלשהי. יעל הבהירה כי אין
בכוונתם למסד הקשר שביניהם ואני הנהנתי בהבנה.
מספר ימים לאחר ביקורה של יעל ביקשה אימי לשוחח איתי ביחידות.
"פנינה, יעל כבר בסיבוב שני ואת אפילו לא התחלת את הראשון"
פתחה אימי. "ככל שיעברו השנים הקושי שלך למצוא חתן רק יגבר.
כבר עכשיו כשאת בת 28 יהיה קשה. נכון, את מחונכת ומצבנו הכלכלי
יאפשר לעזור לכם" המשיכה אמא ואת אוזני תפס השימוש הפתאומי
בלשון רבים ביחס אלי. "אבא לא יגיד לך, אך מצבך מקשה עליו
מאוד. את לא  יודעת כמה הוא ואני מחכים כבר לחבק נכד ראשון.
אנחנו לא רוצים שהשרשרת של המשפחה תיפסק אצלך. תדעי שאבא ביקש
ממני לשאול אם תסכימי שיפנה לבעל מקצוע שיכיר לך בחור מתאים".
אם כך זה העניין. הוריי מבקשים להכניס שדכן לתמונה ממש כמו
בעיירה מזרח אירופית. סירבתי בנימוס תקיף. אמא עוד ניסתה לשאול
בעדינות אם אני "בחורה רגילה", הבנתי כוונתה והשבתי בחיוב.
השיחה הסתיימה ואני חשתי צורך עז בהתאווררות.
יצאתי לפארק העירוני הקרוב לביתנו. ישבתי על ספסל והבטתי על
המדשאות רחבות הידיים, גן המשחקים והספסלים שמולי. כולם היו
עמוסים באימהות צעירות, עגלות ילדים, ושאון ילדים משחקים.
הקולות השמחים דקרו את לבי. חשתי רצון וצורך לחבק תינוק חייכני
ושמנמן משלי. רציתי לנהוג עגלת תינוק כשכולי גאווה על היצור
המתוק השוכב מולי. רציתי להוציאו מחוץ לעגלה ולהציגו בפני
העולם כולו. רציתי להתענג על ריח גופו הענוג על מירקם עורו
השמנוני על שיער המשי שלראשו. לרגע שקעתי בעולמן הקסום של
האימהות שסביבי והדבר הסב לי עונג לא מוכר. עונג שייחלתי כי
יתגשם.
ללא שהיות צלצלתי ליעל.



פרק שלישי: רן
יובל לא סיפר לי כלום על הבחורה. רק נתן לי שם וכתובת ואמר
שהיא חברה טובה של זוגתו. הניסיון הקודם להכיר מישהי דרך יובל
לא היה מוצלח. פגישה משעממת עם מהנדסת כלשהי שעובדת איתו. איזו
אמריקאית, סוג של עולה חדשה. הנטייה שלה לצחוק בסוף כל משפט
עצבנה אותי כבר אחרי המשפט השלישי שאמרה. מתוך הערכתי ליובל לא
עזבתי אחרי רבע שעה. הצלחתי למשוך עוד שעה, אולי שעה וחצי.
הודיתי לה ונפרדנו תוך שאני מרגיע את עצמי שיותר לא אראה אותה
לעולם. למרות הניסיון הלא מוצלח, לא פסלתי על הסף (כל הכבוד,
שוב הצלחתי להשתמש במינוח משפטי) את הצעתו של יובל להכיר לי
בחורה אחרת. וכי מה יש לי להפסיד? לכל היותר הלך ערב אחד.
לא שאני צריך את יובל כדי להכיר בחורות. אני מסתדר די טוב גם
בלעדיו. הנה, רק בשבוע שעבר הצלחתי להוציא מבחורה נחמדה שפגשתי
בבר יין את מספר הטלפון שלה. נפגשנו פעם אחת אבל העסק לא
התרומם לגבהים. גם בזמן הלימודים יצאתי עם כמה בנות שלמדו
איתי. אחת מהן אפילו התחילה איתי. אבל שוב, העסק לא החזיק מעמד
לאורך זמן. שתיים שלוש פגישות וזהו. הייתה נשיקה, היה מזמוז
אבל או שהיא לא נראתה לי או שאני לא נראיתי לה. מה זה משנה?
התוצאה הסופית היא שקובעת. והמצב הוא שאני עדיין מחפש. לא שאני
לחוץ. אני לא מחפש דווקא מישהי להתחתן איתה. מספיקה לי מישהי
לבלות איתה, מישהי מעניינת, מישהי להתכרבל איתה. אז אני לא
פוסל שום אפשרות. גם את ההצעה הנוכחית של יובל לא פסלתי.
יובל ואני מכירים לא מהיום. שנינו בני אותו גיל וכשהיינו בני
14 הפכנו להיות שכנים. יובל והוריו עברו לגור בבניין שלנו.
מסיבה שאף פעם לא הבנתי, יובל המשיך ללמוד בבית הספר הקודם שלו
וכך יצא שהיינו מתראים רק בשעות אחר הצהריים. בדרך כלל במגרש
הכדורסל של בית הספר שלי. עם הזמן הפכנו לחברים למשחק ולחברים
גם מחוץ למגרש. דיבורים, בילויים. בזמן הצבא הקשר התרופף אך
התחדש לאחר שהשתחררנו. את הטיול הגדול עשינו ביחד והשהות ביחד
באוסטרליה רק עשתה טוב לחברות בינינו. הצלחנו לשמר את החברות
גם לאורך שנות לימודינו: הוא הנדסה רפואית ואני משפטים. בבקרים
היינו משתדלים לקחת את אותו האוטובוס ובכניסה לאוניברסיטה
היינו מתפצלים. הבילויים המשותפים התחדשו בתקופת האוניברסיטה.
יובל סיים שנה לפני, מצא עבודה ובת זוג. דווקא אחת נחמדה אם כי
נמרצת מדי לטעמי. אבל, אם היא טובה לו מי אני שאדבר.
בקיצור, מצויד בכתובת ושם ולאחר מנוחת צהריים טובה שנדרשה אחרי
טראומת הבוקר, יצאתי מדירתי.
הליכה של חמישה - שישה רחובות אינם אתגר של ממש בעבורי ובתוך
פחות מחצי שעה מצאתי הכתובת, פתחתי שער ברזל נמוך ונכנסתי
לחצרו של בית פרטי ישן. על הדלת שלט פשוט "כהן". בלי שמות
פרטיים ובלי קישוט כלשהו. נקווה שהבחורה תהיה מעניינת יותר
מהשלט.
צלצול קצר בפעמון, קול צעדים נשמע מעבר לדלת, סיבוב מפתח והדלת
נפתחת לרווחה.
בפתח עמדה בחורה שמנמנה, ממושקפת ומאופרת באיפוק. על כך היא
כבר מקבלת נקודת זכות כי אני שונא בחורות שמגזימות באיפור.
שאלתי "פנינה?". והיא חייכה ושאלה "רן?". הושטתי יד לעברה
ולאחר המתנה רגעית נפגשו ידינו בלחיצה מנומסת. "בוא תיכנס"
אמרה והצביעה לעבר פינת האוכל והשולחן שבמרכזה. צעד אחד קדימה
והנה אני בתוך הבית צועד בעקבותיה אל פינת האוכל. הבית היה
נראה די מיושן גם מבפנים.  מבט חטוף לעבר הסלון גילה ריהוט
ירקרק ושטיח מהוה. לפחות הטלוויזיה הדולקת הייתה דקה ובת
דורנו. בחרתי לשבת בכיסא הצופה לעבר הסלון. אם תשעמם אותי
לפחות אוכל להגניב מבט לטלוויזיה.
פנינה התיישבה בכיסא המקביל מעברו השני של השולחן. לחייה היו
סמוקות. עכשיו ראיתי שאת לחייה מעטרת נקודת חן. שנינו חייכנו
במבוכה.
"הבנתי שאתה עורך דין" הצילה פנינה את הפגישה ממוות מוקדם.
בטרם הספקתי לענות יצאה אישה מהמטבח כשבידה האחת קנקן שתייה
ובידה האחרת אחוזות שתי כוסות בירה ריקות. "זה עבורכם" היא
אמרה. פנינה נראתה כהעתק צעיר של האישה ולא היה ספק כי זו
האמא. לפני שעזבה אותנו לנפשנו קראה האישה לעבר הסלון:"יוז'י,
תנמיך מיד את הטלוויזיה. אתה מפריע לפנינה!". מאחת הכורסאות
שניצבו בסלון כשגבן אלי, רכנה דמות לעבר השולחן שלפניה, אחזה
בשלט-רחוק והנמיכה הקול. הסטתי מבטי לעבר פנינה שהרי שאלתה
נותרה עדיין בחלל האוויר ממתינה לתשובה.
"כן" השבתי, "סיימתי ללמוד לפני מספר חודשים, הוסמכתי כעורך
דין וכעת אני מחפש עבודה בתחום". בזוית העין ראיתי כי
הטלוויזיה בסלון כבתה וכי אותו יוז'י מתרומם מהכורסה ופונה
לעברי. מבטינו הצטלבו, הוא קפא לרגע ואז שב והתיישב בכורסה.
לקח לי פחות משניה להבין כי יוז'י אינו אלא המנכ"ל הנורא
שהתעלל בי הבוקר. "אני בתוך ביתו של המנכ"ל הקשוח, האיש הרע
שאמלל אותי הבוקר" אמרתי לעצמי "עת נקם ושילם" ציטטתי מדבריו
של המורה לתנ"ך שלי שהשד יודע כיצד דווקא הוא צנח לתודעתי ברגע
דרמטי זה. "הלוואי וכל העכברים שישבו הבוקר סביב שולחן המנכ"ל
יכלו להיות כאן ועכשיו. והכינוי המגוחך הזה יוז'י היה גורם
לכולם לפרוץ בצחוק לו ידעו". הפער בין יוסף השליט הכל יכול
לבין יוז'י הכרוכית הצחיק אותי. החלטתי להוציא את כל זעמי על
בתו הממתינה למוצא פי.
"ומה איתך?" שאלתי. פנינה ענתה אך לא הייתי קשוב לדבריה.
התמקדתי יותר בנקודת החן שמתחת לעינה. "אילו הייתה צומחת לה על
קצה האף, יכלה פנינה להיות המכשפה המושלמת" הרהרתי.
שתקנו. הבטתי עליה ועל הקירות שמסביב. בדרך כלל אעדיף שהשיחה
תהיה קולחת אך עתה סברתי שההפוגה בשיחה תכביד עליה יותר מאשר
עלי. הרי היא המארחת.
"בת כמה את?" שאלתי לפתע. למשמע השאלה נראתה פנינה כמי שספגה
מכה הישר לפנים. היא האדימה עוד יותר, הביטה בי, נשמה עמוקות
וענתה "הייתי בת 28 באפריל".
"אז את גדולה ממני בשלושה חודשים" השבתי בנחרצות ובזוית העין
יכולתי לראות איך יוז'י - יוסף מתכווץ בכורסתו. "ומה את עושה?"
שאלתי.
"אמרתי לך כבר. לבורנטית במעבדת גיל שבאזור התעשייה".
"באמת לא הקשבתי למה שאמרה מקודם" ציינתי לעצמי. "אבל כעת היא
יודעת שהיא לא מעניינת אותי ושאיני מקשיב לה". הנאתי גברה
והמשכתי להקשות "את כבר הרבה זמן בלי חבר?".
ניכר היה שהאוויר כמו יצא ממפרשיה והיא נראתה כמי שעומדת לפרוץ
בבכי. אביה התכווץ עוד יותר בכורסתו הירוקה. שטן בכלוב ירוק.
אני בטוח שהוא מבין.
"כן" השיבה מבלי לפרט והביטה בי חסרת אונים ממתינה למכה הבאה.
שאלתי עוד שאלה לא נעימה, היא השיבה אך אני לא הקשבתי. עיניה
משכו את תשומת לבי. הן היו מוצפות בדמעות. מאחד החדרים יצאה
האימא והתיישבה בכורסה שליד האבא. הם הושיטו יד זה לזו בדומיה.
יכולתי לדמיין את האב בוכה בלי קול. חשתי תחושת ניצחון.
הדמעות בעיניה של פנינה החלו גולשות אט אט במורד לחייה. הן
נצצו לעברי עד שהגיעו לצידי הסנטר ונשרו. טיפה אחר טיפה נספגה
במפת השולחן. סדק קטן של ספק צץ לו בתחתית חומת הנקם שבניתי.
ניסיתי להדחיקו אך הסדק לא הרפה. הוא הלך והתרחב, צבר תאוצה
וגובה. החומה הבצורה החלה מתרופפת.
פנינה השתתקה ונשארה יושבת. לחייה הבהיקו והדגישו את חיוורון
עורה. בתחתית הברכות נצצו זוג עיגולים ירוקים. גלגלי עיניה.
השילוב שבין העיניים הירוקות, השיער השחור ועור פניה החיוור,
היה יפה. גם נקודת החן שמתחת לעינה נראתה לפתע במקומה הנכון
כדי להוסיף ליופי. ריחמתי עליה.
"תפסיק לרחם" נזפתי בעצמי "זכור מיהו אביה". "כן, אבל מה
המסכנה אשמה" השבתי לעצמי. הייתי מבולבל.
כדי לעשות סדר במחשבותיי המתרוצצות מזגתי לשנינו מקנקן השתייה.
נראה היה שהיא נזקקה לכך כדי להירגע מעט.
עם כל לגימה שירדה בגרוני התגברה בי ההכרה שהבחורה שמולי ראויה
ליחס אחר. חיצוניותה מצאה חן בעיני יותר ויותר.  במקביל לכך,
דמותו של אביה הלכה וקטנה בתודעתי. החלטתי שאני רוצה להכיר את
הדמות שמעבר לדמעות. שינוי מחשבתי זה היה מהיר והיא לא הייתה
מודעת לו.
"אולי נעבור לחדרך" הצעתי. באופן לא רצוני טון הדיבור שלי הפך
רך יותר. היא הביטה לעברי במבט שהביע חוסר אמון ופליאה גם יחד.
בלי לומר מילה ניגבה את לחייה, קמה ואני אחריה.
היא התיישבה על מיטתה ואני על הכיסא שליד שולחן הכתיבה. לא
ידעתי איך להתחיל להסביר. שתקנו מספר דקות. השתיקה הכבידה עלי
מאוד. ראיתי בעצמי את האחראי לשתיקה מאוסה זו.
"תראי, אני מצטער. אני לא באמת כזה" קטעתי לבסוף את הדממה.
סיפרתי לה על התנהגותו של אביה כלפי הבוקר ועל ההזדמנות שנפלה
לידיי לנקום בו.
"אבא יכול להיות לפעמים קשה. זה נכון" היא ענתה "אבל ביסודו
הוא איש טוב".
"אני ממש מתנצל" אמרתי והתקרבתי עם הכיסא לעברה. הושטתי ידיי
וניגבתי באצבעותיי את דמעותיה. היא לא נרתעה. "סלחי לי ונתחיל
מחדש".
היא הסכימה. שרידי הדמעות בלחייה נצצו לעברי כיהלומים. דיברנו
לא מעט ומצאתי כי היא לא רק יפה אלא שגם מעניין לשוחח איתה.
במהרה מצאנו תחומי עניין משותפים.  פניה זרחו. שתי עיניה הפנטו
אותי. דיבורה הפך בוטח יותר ככל שהשיחה התקדמה. מדי פעם צחקה
צחוק חמוד וקצר בעקבות כל בדיחה שדאגתי לספר כדי לטהר סופית את
האווירה. לקראת סוף הערב השיחה בינינו כבר קלחה בטבעיות. ניכר
היה שעניינו זה את זו.
כשקמתי ללכת לא התאפקתי ונשקתי בעדינות על שפתיה. היא לא
התנגדה ושיתפה פעולה.
חייכנו זה לזו וקבענו להיפגש גם מחר.