אנו הולכים ברחוב, בכיכר מצלמה.
נכנסים לאוטובוס,  לצידנו המראה,
בכניסה לעבודה יש מצלמה, ברי שגם בעבודה, מעלינו, מאחורינו
ומכל הצדדים.
בפלאפון מצלמה ובמחשב מצלמה,
הולכים להתפנות, שם יש מראה.
אין פרטיות, הכל מוסרט ונראה.
לא כולם רוצים בתיעודם, לא כולם רוצים להיות ב"אח הגדול",לא
כולם רוצים להראות תחת עינית האבטחה והפיקוח.                
                                                     
הצילום טוב בשביל שמירה ותיעוד פיגוע ולא לשום דבר מעבר.
יש ביקוש לתיעוד של כאן ועכשיו, מזכיר, ניתוחי קיצור קיבה, אין
סבלנות, אין אמון בעצמנו, רוצים תוצאות מידיות בלי התהליך, כמו
ילד חסר סבלנות שמואכל בכפית, כמו תרבות הרחוב שנעלמה
סבלנותה.
בתיעוד היא יפה והוא מרובע, רק ריקנות כפני חוסר תרבות שצוחקת
על החלש ומשווה ומשווה, זוהי רדידות לשמה.
כדאי לכוון את התיעוד לשמחה, ולא רק להשפלה ירודה.

פוסעים על שפת ים, נער מצלם סירה שטה בים, יפה הפשטות, יפה
התיעוד מבעד לעיני נער תם.