"שיהיה לך צום קל, מקווה שהניתוק מהפלאפון ייתן לך אפשרות
לעשות חשבון נפש ושיקולים, להחליט החלטות ולחשוב איך אתה הולך
קדימה. להבין עם עצמך אם אתה נמצא במקום שאתה רוצה להיות בו
ולחשוב איך אתה הופך להיות אדם שלם עם עצמו... "

שנינו יודעים שלא תחשוב, לא תחליט. לא תלך קדימה, ולא תנסה
בכלל לחשוב אם אתה בסדר או לא. שנינו יודעים שהלב שלך - לא
משנה כמה חצוי הוא יהיה - תמיד יהיה שלם, ותמיד תחשוב שאתה
צודק וטוב.

אתה לא האשם היחיד. אף אחד מאיתנו לא חף מטעויות בקשר הסבוך
הזה שבנינו לנו. אי הבנות על אי הבנות, סערות של רגשות והבזקים
של קרבה. ובעיקר הקרבה. אתה מקריב את הכנות שלך ואני מקריבה את
השפיות שלי. את העקרונות שלי. את הלב שלי.
משחקת אותה בשליטה - הולכת וחוזרת, מתנתקת ומתחברת, אומרת לך
שדי - אבל נשברת ומקרטעת בחזרה, בשקט בשקט, וכולי חרטה. ולא
משנה כמה פעמים אלך, אתה תחכה לי שם שאחזור. בזרועות פתוחות,
אך בזרועותיה של אחרת.

והיא לא יודעת.
עליי, עליך. על הרגעים הקטנים שלנו. על הווידויים הקטנים שלי.
על זה שאתה מסובב אותי על האצבע הקטנה שלך, מסחרר אותי, מרתיח
אותי על אש קטנה ומאדה ממוחי כל טיפה של הגיון. על צליל ההודעה
שמעלה לי את הדופק, על האכזבה כשזה לא ממך. על השיחות הקטנות
שלנו, כשאתה לא לידה, על השתיקות שלנו. על הרצונות שלנו, שאני
מחזיקה את עצמי בכוח מלקיים.

אהבתי בחיי, ויותר מפעם אחת, אבל נראה שאין מילה שיכולה להגדיר
את מה שיש לי אליך.
אתה תמשיך להתחמק מלהחליט, ואני אמשיך לאפשר לך. אתה תמשיך
לשחק איתי ולשקר לה, ואני אתן לך. אתה תמשיך לחמם אותי - רק
כשתרגיש בודד, ואני? אני אהיה שם...

כי לי אין פתרון, ולך אין בעיה.